נזכור את חברינו
בנינו ובנותינו
דב הנדל - נרצח בחצר הישנה בעין שמר - 1938
דוד שניידר - נרצח בחצר הישנה בעין שמר - 1938
יצחק פרלברג - נפטר בעת שירותו בצבא הבריטי - 1942
מקי שטיינברג - נפטר ממחלה בעת שירותו בפלמ"ח - 1943
אלימלך שטרקמן - נהרג במצור על גבעת חיים - כ"א בכסלו 1945
ישראל שטרק - נהרג כפלמחניק, בדרך לירושלים - 1948
אמנון חרודי - נפל במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים - 1967
חנן בוך - נפל במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים - 1967
יוסי ניידס - נפל במלחמת יום כיפור ברמת הגולן - 1973
אבשלום בן יהודה - נפל במבצע ליטני - 1978
יפתח מור - נהרג בתאונת אימוני טייס - 1987
מיה סגולי - נהרגה בתאונה בעת שירותה הצבאי - 1989
צבי מור - נפטר ממחלה כתוצאה משירותו הצבאי - 1999
לואיס גורן - נהרג בעת שירותו במשמר הגבול - 2001
י ה י ז כ ר ם ב ר ו ך
על ציר הכאב
כמידי שנה בין פסח לעצמאות, צצים הדגלים בדשאים על ראש התרנים.
כחצבים בסתיו, מבשרים שבאה עת לעסוק בעניין החמקמק הנקרא:
זהות ישראלית ויהודית.
בימים שבין יום השואה ויום הזיכרון, כמעט ולא ניתן לברוח מהעיסוק, הפרטי או הציבורי,
בשאלות הקשורות להרפתקת חיינו - "מדינת ישראל".
בני משפחות חללי מערכת הביטחון - לא זקוקים לתאריך. לא שוכחים לרגע.
חיים איתנו - נוצרים מאחורי חיוך - געגוע. מציגים מראית עין ציבורית של "הכל בסדר".
העלון הציע למשפחות השכולות את המקום, לשתף אותנו במעט מהזיכרון הפרטי.
לספר סיפור אישי שמלווה או להציג צד מאפיין אחר, שהכרנו פחות.
כל משפחה על פי דרכה, מעלה את זכר הבן, הבת, הבעל, האב, האח, החבר.
עבורי היה זה ניסיון מיוחד ואני מודה למשפחות. תקוותי שבאמצעות הדברים שנכתבו,
נזכור ונזכיר את אלה ששילמו במחיר שאין לו ערוך. נירה
אנטול-אלימלך שטרקמן
מספרת בתו שלומית תומר
כבן הצעיר למשפחת סוחרי ברזל מלודז' וחניך קן השוה"צ - מרד אלימלך, נטש את לימודי הגימנסיה ויצא כמעט בחשאי להכשיר עצמו להיות מסגר לקראת עליה והגשמה בארץ ישראל. גם שלושת אחיו עלו ארצה כחלוצים. משה וחיים - חיו בעין שמר, יצחק - בירושלים.
שמו מהבית היה אנטול. כך קראנו לו כולנו, בני המשפחה והחברים.
עד היום קשה לי להתרגל לשם אלימלך, שהיה שם לתעודה. אני אוהבת יותר את השם אנטול, וכך הוא שמור בליבי.
כשנפל בקרב בגבעת חיים בכ"א כסלו תש"ו, הייתי בת 8.5 ועדה תינוקת בת שנה וחצי. דיברנו לא פעם על הזיכרון וההתמודדות עם החסר, מנסות להבין האם מטען הזיכרון המועט שלי והעדרו אצל עדה - מקל או מקשה על ההתמודדות. ועדיין אין לי תשובה חד משמעית.
בזכרוני אנטול (הרי קראנו להורינו בשמם) הוא אבא חם ותמיד מאוד פנוי בשבילי. משלים את מקומה של אמי רומה, שנעדרה הרבה מהבית עקב פעילותה . הייתה לו אבהות שלווה ומלאה בחיוכים רכים, אבהות הניבטת אלי עד היום מהתמונות. כחובב טבע וטיולים, נהג לקחת אותי ב"שק קמח" על גבו וככה היינו מטיילים בשדות ובקיבוץ. מאוד אהבתי את השעות והזמן שבילינו יחד. מאותן שנים לקחתי איתי לחיים - את אהבת הטבע, המרחבים והטיולים.
מיום הקרב שבו נהרג, יש לי תמונה שבה עומדים חברים בקבוצות - מתלחשים. כאשר התקרבנו - השתתקו. למרות שהיו לי תחושות לא טובות - הדחקתי אותן. רק למחרת בבוקר, לאחר השיעור הראשון, אוה גרוסמן, שהייתה מטפלת שלי, ביקשה שאשאר איתה - וסיפרה לי מאוד בעדינות ובהתחשבות על האסון שקרה למשפחתנו. בימים ובשנים שבאו אחר כך - הייתה שתיקה גדולה במשפחה ובקיבוץ והנושא היה נעול. לא כעסתי על כך, כי זה הקל עלי להיות כמו כולם כמו שרציתי. גם ההתמודדות המופלאה של רומה, שהייתה מגוננת ומחבקת - הייתה משענת וכוח.
רק פעם אחת, עודדו אותי, יחד עם שאר הילדים בחברה, לכתוב סיפור ל"משמר לילדים". בתמימות של ילדה כתבתי את השאלה שמטרידה גם היום: "לעולם לא אבין למה החייל האנגלי ירה באבי".
כשבגרתי והקמתי משפחה, עלו בי שאלות נוספות שלא נפתרו ואולי אין להן פיתרון.
דווקא בשנים האחרונות וככל שעובר הזמן - הנושא נפתח וקל לי יותר לגעת בו.
כחלק מעיבוד הזיכרון עדה ואני יצרנו את "משחק המעפילים" עבור ילדי חברת הילדים. מרגש אותי כשסמדר שם-טוב וצוות החינוך לא מוותרים וממשיכים מדי שנה בסמוך לתאריך האירוע -לקיים את המשחק. באמצעות המשחק מצאנו דרך משמעותית להעביר לדורות הבאים את סיפור האירוע שזעזע את חיינו ואת החברים בקיבוץ באותם ימים.
לבננו הבכור קראנו "איל". עם השנים ראינו בשלושת אותיות שמו כעין הנצחה לשם אבי - אלימלך. הוותיקים היו אומרים לי בחיוך, שיש בהליכתו של איל משהו הדומה ומזכיר את האופן בו היה הולך אבי.
עם הקמת המדינה, בחרו אחיו של אבא לעברת את שמם ל"איתן" כתרגום חופשי לשם משפחתם. כנראה גם כסמל וזכר לעיסוק של משפחתם.
רק אבא שלי נשאר לעולם - שטרקמן. אנטול-אלימלך שטרקמן.
אלימלך שטרקמן נפל בקרב בגבעת חיים - 26.11.1945
חנן של זהב
מספרת חנה פיפנו, שהייתה חברתו של חנן בוך
עברו כמעט 8 שנים, מאז שהגיע אלינו בימי החברה ועד סוף המוסד, ועד ש"גיליתי" את חנן.
רק בתקופת הצבא, כשכבר התגוררנו כולנו בחדרים פרטיים בשכונת שפירא, יצא שחלקנו יחד עם אביגיל חדוותי את אותו מבנה בו לכל אחד היה חדר. כך הפכנו לשלושה חברי נפש שבילו המון ביחד.
"מפטפטים היינו על הקיבוץ, על מה שבסדר ובייחוד על מה שלא בסדר. .. חנן שקט, מקשיב, מחייך מדי פעם, מוסיף מילה או שתיים ומדפדף בספר על המיטה
"מה זה?"
"ספר פולני"
"ובאיזה שפה אתה יותר אוהב לקרוא?"
"עכשיו לא משנה"
"חנן אל תקרא כשיש אורחים"
"רק עוד רגע" (אביגיל חדוותי )
היה לו שקט פנימי כובש, שאי אפשר היה לעמוד מולו. למרות שהיה מאוד סגור - הייתה בו יכולת נתינה והענקה עצומה.
יתכן שהיה אדם מיוחד בגלל סיפור חייו. כשאביו חלה הוא ביקש מקטיה, שתעלה עם שני הבנים - קרול וחנן - לישראל. כנראה האמין שיהיה להם כאן טוב יותר.
חנן נקלט אצלנו מצוין והשתלב ללא בעיות קליטה מיוחדות - כנראה בגלל האופי הנוח שלו. אבל תמיד נשאר מכונס בעצמו ובעולמו. בעיקר עם הספרים שבלע בכמויות מסחריות.
אחת התמונות שאני לא יכולה לשכוח: כשהיה חוזר אחר הצהרים מהעבודה במטעים, לא מוכן אפילו לשמוע על מקלחת, ישר נזרק על הכורסא מתנתק מהעולם עם העיתון ואחריו הספרים -
ובתנוחה הזאת נשאר עד 2 בלילה.
"תראי, חנן הבטיח לי שהוא יבוא - והוא יבוא. תמיד הוא מקיים. הוא אמר שהכל יהיה בסדר".
לא יכולתי להתאפק שלא להסתכל בדלת. היא הייתה סגורה.
הנה חנן לא יבוא. האם באמת?
הנה קול צעדים עולים במדרגות.
"חנן בא". הדלת נפתחת לאיטה והראש השחרחר מחייך אלינו - "אפשר?"
חבורה גדולה בחדר הקטן ליד הכביש. צפוף ונעים. (אביגיל חדוותי )
אני מתגעגעת בעיקר לחברות שהייתה בינינו. לאצילות שלו שהיה בה חום ונועם.
הפעם האחרונה שנפגשנו, הייתה כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.
כשחנן גויס הייתי בדימונה, בקן השומר הצעיר בו עשיתי שנת שירות, כך שלא יצא לנו להיפרד.
בשבועות ההמתנה לא היה קשר איתו. חזרתי הביתה ועדין לא היה קשר.
"...נכנס מישהו הודיע לחנן שהגיעה החוליה שתיקח אותו. קם בשקט האופייני לו הכניס כמה חפצים לתרמיל, ביקש לחכות לו - "אני רץ להודיע לאמא..."
שבילי הקיבוץ, שיירת מיכליות תפוחים נגררות על ידי טרקטור, חיוך שובב, מגדל דוד, הכותל, ירושלים - כל אלה ישאירו אותך בלבנו, חנן. חנן של זהב.
(אורי ארסטר )
ופתאום ערב אחד, כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, חנן מופיע.
מסתכן בהפרת פקודות ואולי אפילו בכלא צבאי. אבל הוא לא חשב על זה. היה לו חשוב להגיע לראות אותי. אני לא יודעת אם מתוך תחושה של מה שהולך לקרות - אבל היה לו כל כך חשוב שניפגש ובדיעבד התברר, שגם כדי שנפרד לתמיד - בטוב. זוהי, בעייני, האצילות הגדולה שלו.
(הקטעים - מתוך חוברת הזיכרון)
חנן נפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים - יוני 1967
יוסי ניידס - ילד טוב ירושלים
מספרים ההורים מרגלית ויעקב
מאז שיוסי נפל - אף פעם לא חזרנו יותר להיות המשפחה שהיינו.
מיום לידתו יוסי היה ילד כל כך טוב, נוח, שמח בחלקו ומרוצה. מסתגל לכל סביבה ומסגרת. הוא נולד בארגנטינה ובגיל 3 שלחנו אותו לגנון בקורדובה. תמיד עם כמה עוגיות עטופות במפית וקצת אוכל לארוחות. הוא היה יושב בשקט, מקפל יפה את המפית וחוזר ומסדר ומקפל את המפית. רק באוכל כמעט ולא נגע. היה עסוק בעיקר במפית...
כשהיה בן 5 עלינו לישראל. תוך חודש אצל אחות של מרגלית, יוסי כבר דיבר עברית שוטפת. כשהגענו לקיבוץ, קיבלנו תקופת הסתגלות טרם יעבור לישון בבית ילדים. יוסי מחה על כך שאין לו מיטה בבית הילדים כמו לכולם. תוך ימים בודדים נקלט בקבוצת "דקלים" ועבר לישון בבית ילדים . לנו זה היה קשה - אבל הוא חגג!
את הספרדית השאיר מאחור ועברית הפכה לו לשפת אם.
בבית היה לו מנהג. כמו שהגיע היה מפעיל את הפטיפון עם תקליט של "החיפושיות" (היה שומע אותם בלי סוף) ואז לוקח את "על המשמר" ו"אוכל את העיתון".
היה לו חוש קצב שהפך אותו לרקדן מעולה, וזה עבד על הבנות שהשתגעו עליו.
לאחר שנפל בקרבות הגולן, הוזמנו לטקס חלוקת צל"שים כי יוסי זכה לעיטור המופת . האלוף יוסי בן-חנן, שהכיר אותו, שאל אותי איפה נולד. כשאמרתי בארגנטינה הוא אמר: אנחנו היינו בטוחים שהוא יליד הארץ. הוא היה כל כך צבר.
בשירות הצבאי היה מפקד טנק וכשהיה מגיע הביתה לאחר כמעט 8 שבועות, ראיתי שהידיים שלו פצועות. שאלתי: מה זה? "אמא - אף אחד לא רוצה לטפל ולנקות את הטנק. אז אין לי ברירה אני צריך לעשות את זה בעצמי".
הוא מאוד אהב את הגולן ואת הנוף המיוחד שלו. וגם כאן לא היה משעמם איתו: דאג לארגן משחקי כדורעף ולהכין ארוחת פיצות לכולם - בלי להזניח את מה שהכי חשוב.
הביקור האחרון שלו בבית היה בראש השנה 1973, לאחר 8 שבועות בצבא. הוא כבר סיפר על המתיחות, שהקו מאוד חם, לא זזים מהטנקים. "מזל שאני עוד כאן יושב איתכם".
אני זוכרת תמונות שהוא עם עמי וניבה על הדשא ומפעיל אותם בכל מיני משחקים. הוא אהב להשתולל איתם. שניהם היו מאוד קשורים אליו. כשלעמי נולד בנו שי- מיד אמר שאיננו יכול לגדל אותו בישראל מהפחד שמא יצטרך ללכת לצבא. וניבה, בהריון הראשון אמרה לנו, שרק עכשיו היא מתחילה להבין מה עובר עלינו.
יוסי לא עשה תוכניות ולא חלם חלומות לחיים, כי פעם שם לב שיש לו בכף היד
"קו חיים" קצר. עם איתי משיח דיברו פעם על האפשרות לחיות בחו"ל, אבל יום אחד בחופשה מהצבא הוא אמר לי: "אני אהיה בעיתון - אבל במסגרת שחורה".
יש תמונות, ויש זיכרונות - אבל החיים שלנו כמשפחה אף פעם לא חזרו להיות שלמים.
יוסי נפל בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום כיפורים - אוקטובר 1973
אבשלום (אבשי) בן יהודה
מספר אביו, חנן בן-יהודה
לקראת סיום השליחות בוינה, רגע לפני שעלה על הטיסה לישראל לקראת גיוסו לצה"ל, אבשי נפרד מאיתנו והשאיר מתנה: מכתב מוסתר היטב בין אגרטלי פרחים בבית, עם הוראות לפתוח רק לאחר שנחזור משדה התעופה.
ואכן חזרנו, קראנו ודמעות הציפו את פנינו. מכתב תודה מרגש על כל אשר עשינו עבורו.
"הורים יקרים, שני פרחים ממש..." - כך כתב לנו בראש המכתב.
למרבה המזל, נורי ואני זכינו ליהנות מאבשיק (ככה קראנו לו במשפחה) במהלך שנות השליחות באוסטריה. באופן טבעי, התקרבנו לכדי תא משפחתי אוהב והדוק באופן שונה מזה שהכרנו עד אז בחיי קיבוץ. נורי ממש הרגישה "אמא" ואבשי היה, לתקופה קצרה, כמו בן יחיד. הוא למד בבית ספר אנגלי לבני דיפלומטים, בו פיתח ידידות גדולה דווקא עם בחור מצרי...
כשנופל בן, הרבה שאלות נשארות לא פתורות. ובכל זאת אני מוצא נחמה בכך, שבחייו הקצרים זכה לחוויות רבות כילד קיבוץ, אח"כ במוסד, בוינה ובצבא.
בכל מקום לא חשש לנסות ולהתנסות. אחד הדברים שאני זוכר היה השינוי שעבר כאשר הגענו לוינה. בקיבוץ ובמוסד - היה פרא אדם שובב, תמיד חלק ממעשי קונדס עם חבר'ה מהקבוצה. בוינה - פתאום הפך לבוגר ורציני, הרצה בפורמים שונים על ישראל ובכלל. מאוחר יותר בצנחנים - הלך על שירות עם כל המחויבות, ללא הנחות לעצמו והפך לקצין.
המעמד של סיום קורס קצינים, כשאבשי מקבל את הדרגות, היה עבורנו רגע כל כך מרגש.
לפני כחודש, התכנסנו שוב ביום נפילתו. הבטתי מסביבי וראיתי בפליאה, שהגיעו מעל 20 מחבריו של אבשי מתקופת השירות.
נזכרתי בקשר של אבשי, שהיה לידו כשנפל. הוא איבד עין ולא אזר כח להגיע אלינו ב- 6 השנים הראשונות. ואז בשנה השביעית - הופיע.
הבנתי את הקושי והבטחתי לו שאיננו כועסים ואיננו רואים בו אשם. מאז, לשמחתי, הוא ממשיך להגיע. במפגש האחרון הבעתי בדברי פליאה ותודה על שאינם שוכחים.
"אנחנו מאוד אוהבים אתכם ואוהבים לבוא אליכם " -ענו לי.
32 שנים עברו מאז נפל הבן. אדם בוחר להתמודד עם השכול בדרכים שונות. אני בחרתי כחלק מפעילות אחרת בתנועה, להקדיש את חיי להנצחת החיילים. כיהנתי 15 שנה כיו"ר יד לבנים של 3 התנועות הקיבוציות. בין השאר, פעלתי וקידמתי הקמת שני אתרי הנצחה לבני הקיבוצים בגבעת חביבה וביערות מנשה.
נורי ואני היינו 10 שנים פעילים בחוג הורים שכולים - משני העמים ומשני צידי הסכסוך.
ועדיין, קברו של אבשי, כאן בבית הקברות שלנו - הוא המקום הנוגע והמשמעותי ביותר עבורי.
אבשלום (אבשי) נפל בקרב במרון-א-ראס בלבנון
במהלך מבצע ליטאני בדרום לבנון במרץ 1978.
יפתח מור
כתבה שיר מור
מכתב לאח
שנה חולפת, ועוד שנה ועוד שנה, ואתה נשאר, נותר צעיר ויפה. לא יאומן איך כה מהר עוברות השנים, אח אהוב שלי, ואתה לא נעלם. להיפך, אתה יותר ויותר חסר לי, לכל המשפחה. עד עתה איני משלימה עם מותך הכה פתאומי, מהיר ואכזרי. עד עכשיו אני חושבת ומדמיינת, גם בחלומותיי, על היותך איתי, בינינו. חושבים לעיתים קרובות מה יכול היה להיות לו באמת היית איתנו כאן, איך החיים היו יכולים להיות שונים, והרבה, הרבה יותר טובים גם לך וגם לכל אחד מאיתנו.
יפתח, אני אוהבת אותך יותר מכל. אתה האח הגדול שלי, ואותך במיוחד כל-כך הערכתי והערצתי. גם בילדותי ניסיתי כל הזמן ללכת בדרכך, אחרי מעשיך ותחביביך – אם זה סוסים, ספורט ובמיוחד כדור-עף, שחיה ואפילו חשבתי להיות טייסת קרב... פשוט רציתי להיות כמוך, וכשהייתי ממש קטנה הצהרתי במלוא הרצינות שאני רוצה להתחתן עם יפתח כשאגדל...
אהבתי כל-כך את בואך הביתה מהצבא בשבתות, כי הענקת לי אהבה רבה, ליטפת את שערי הארוך ברוך וחיבה, דיברת איתי ארוכות, ורק אותך יכולתי לשתף בדברים מסויימים... דאגת לי מאד בהיותי כה חולה, ניסית לעזור, לתמוך, לעודד, פשוט להיות איתי כשרק יכולת, והתמיכה שלך הייתה כה חשובה ומשמעותית בשבילי ונתנה לי יותר מכל.
קשה לי מאד לדבר עליך בעבר, כי אתה כל-כך קיים ועודנו בתוכי, בליבי ובנשמתי כל הזמן. וכששואלים אותי כמה אחים אנחנו, אני מעולם לא מוותרת עליך, ועונה כמובן שאנחנו ארבעה אחים.
יפתח, אני נאבקת עם עצמי ועם העולם האכזר הזה על היותך וזיכרונך, ומקווה שאתה שומע אותי שם למעלה. זכור שאנחנו איתך כל הזמן, אם לא במציאות, אזי בתוכנו, כה אוהבים אותך וחושבים עליך, אתה לא לבד.
עצוב לי שאי-אפשר לסיים איתך בחיבוק ונשיקה, אבל עמוק בלב חיבוק ונשיקה לך, אח מתוק שלי.
באהבה רבה ודמעות לך יפתח, אח, בן, יקר, אהוב שלי, שלנו...
יפתח נהרג בתאונת אימונים - באפריל 1987
מיה שלנו
כתבו ההורים יהודית ועוזי סגולי
כבר עברו עשרים שנה , ואת לא משתנה....
תמיד תישארי בליבנו אותה מיה, מלאת שמחת חיים, נערה ללא מעצורים , לא עושה חשבון לאיש, מה שטוב לך את עושה ולא משנה מה יגידו כולם.
מלאת כוח וכשרון.
בת של כיף, של בילויים, בת שיודעת להעניק המון אהבה במשפחה, שופעת חברתיות לכל אחד, חברה טובה כמעט של כולם ויחד עם זאת כל כך רגישה ופגיעה.
כל חופשה מהצבא הטלפון בחדר תפוס שעות ואת מנהלת שיחות נפש .
כל כך התאים לך תפקיד סמלת תנאי שירות. תמיד ידעת להקשיב לאחרים, להיות רגישה לבעיותיהם ולנסות לעזור, להבין ולעודד.
כותבת לנו חברתך לאחר 11 שנים שאת כבר איננה :
..."מפחדת לחדד את כאבכם, אבל אולי הידיעה שמיה היא חלק בלתי נפרד ממני יכולה לחזק אתכם, הלוואי...
רוצה לספר לכם שמיה מופיעה אצלי בחלומות פעמים רבות, והיא חיה והיא חלק מהעולם שלי ומחיי היום יום שלי. היא מלווה אותי, נותנת לי עצות ועוזרת לי ברגעים הקשים"....
בת זקונים שלנו. גם אצלנו את מופיעה בחלומות, וכל כך חסרה במציאות.
כל כך חסרה לשלמות המשפחה.
תמיד חושבים עליך: איך היית מתבגרת? לאן היית מתפתחת? איזה כיוונים בחיים היית בוחרת?
אך מה שנותר הוא רק לחלום , לחשוב, לדמיין. וגעגוע ...
הורייך עוזי ויהודית
מיה סגולי נהרגה בתאונת דרכים - ספטמבר 1989
במעגלי החיים
נכתב ע"י שמוליק בן דור מוקדש לצבי (ציצי) מור
יום העצמאות בעוד שבוע
יום הזיכרון בעוד שבוע
מחשבות, והלב מחסיר פעימה
זיכרונות, והלב מאיץ פעימה.
תמונות חולפות במהירות מואצת
תמונות חולפות כעננים ברוח
תמונות מתערבלות בזרמי אויר מהביל
תמונות מתערבלות במעגלי החיים.
ואתה, צבי, כאילו אתה כאן
ואתה, צבי, כל כך מוחשי
ואתה, ציצי, בספידו על חוף הים
ואתה, ציצי, בספידו צופה לאופק כחול
ואדוות הגלים שהולכים ובאים.
ואתה צבי, הלכת ולא בא.
ואתה, צבי, בדובון העבודה הכחול
ואתה, צבי, מול גלגל הצינורות
ואתה, ציצי, מתעצבן ובועט
ואתה, ציצי, מלטף וצוחק
ואתה, צבי, על הטוסטוס במוצ"ש
ואתה, ציצי, עם עוד אתגר חדש.
ואתה, ציצי, על סירי הבישול וטעימה קטנה
ואתה, ציצי, עם כוס קפה קטן
ואתה, צבי, עם כוס אוזו או ויסקי וקרח
ואתה , ציצי, עם נקניק מיוחד וזיתי קלמטה
ואתה , צבי, שוב בספידו בעוד צלילה בקישון
ואתה , צבי, עם החבר'ה והדגים על המזח
ואתה, צבי, בטיול הקיבוץ והילדים על הגב
ואתה, צבי, עם הפוני והחיוך הגדול.
ואתה צבי, ואתה ציצי, ואתה צבי, ואתה ציצי
ואתה, צבי, האיש האחד שאיננו
ואתה, צבי, האיש האחד שישנו
ואתה, ציצי, האחד שנוכח
ואתה האחד הבלתי נשכח.
תמונה עם פרחים בסלון
תמונות באלבום
תמונות החולפות במהירות
תמונות החולפות כעננים ברוח
תמונות מתערבלות בזרמי אויר
תמונות מתערבלות במעגלי החיים.
צבי (ציצי) נפטר כתוצאה ממחלת הסרטן
שנגרמה מצלילות בקישון - אוקטובר 1999
אמנון חרודי
מספרת עדנה חרודי
אמנון היה מוכר כבן קיבוץ פעיל ומעורב. בלט מאוד במסירותו לעבודה וגם כשחקן כדורעף.
שנים ארוכות עבד ברפת, מתוכן - 4 שנים מרכז הענף.
ועם כל אלה - היה לץ לא קטן. יוזם ומוציא לפועל של תעלולים ומתיחות הזכורים עד היום.
ב- 1960 יצאנו, עם עוד חברים מקבוצת "רימון", לשנת שירות בקיבוץ הראל.
אמנון בחר להיות נהג המשאית של הקיבוץ. אירוע בלתי צפוי בירושלים כנהג, מעיד על תכונה מוצנעת וקצת פחות ידועה. תכונה אופיינית לו, מוכרת לנו הקרובים אליו: אמנון היה קל כתיבה. נשארו אחריו מכתבים רבים, בכתב היד המיוחד לחניכיו של גצל (אבי), המזכיר כתיבה תמה. הוא לא היה פובליציסט מהזן שמפרסם ברבים - אבל היה בעל כושר ביטוי, אותו ידע לגייס כאשר מצא לנכון.
באותה שנה בהראל, אמנון כנהג משאית, פגע באדם מבוגר. הוא הוזמן לעדות בבית המשפט, והכין עצמו היטב באמצעות "כתב הגנה למשפט עבירת תנועה" - 1.8.1960 יום שני ירושלים :
הוא מסיים את מכתבו לשופט:
כנותו ויושרו - שכנעו את השופט ואמנון יצא זכאי...
את כישרון הכתיבה גייס גם להגנת הקיבוץ, כרעיון ציוני וכדרך חיים.
כאשר נתקל בכתבה ב"מעריב" שגרמה,לדעתו, עוול לדימוי הקיבוץ בחברה הישראלית, כתב:
הראל יום שישי - 29.4.60
לכ' המערכת + כותב המאמר "קיבוץ קולט עליה"
קראתי את מאמרכם מיום שישי בעיון רב. ופתאום צץ בראשי הרעיון לכתוב מכתב אל המערכת ובמיוחד הייתי רוצה שהמכתב יגיע לכותב המאמר אהרון דולב.
מתוך המאמר מובן מיד שכותב המאמר לא היה בקיבוץ ואולי פעם ראה קיבוץ. ויותר מזה, בעל המאמר לא מבין מאום בחיי קיבוץ ובעקרונות החברה הקיבוצית, אינו יודע את היסטוריית הקיבוץ והקבוצה והווי חייה. ... הייתי רוצה שבעל המאמר ומערכת "מעריב" בכלל תמסור דו"ח לעצמה מי בארץ מקיים את קיבוץ הגלויות על כל האספקטים שלו אם לא הקיבוץ והקבוצה. ... ולסיום פחות תשמיצו יהיה לכם יותר טוב... מחכה לתשובה. אמנון חרודי קיבוץ "הראל".
אמנון נפל במלחמת ששת הימים קרב על ירושלים - 1967
לואיס
מילים של געגוע - מרותי
געגועים - מילה שחשבתי שאני מכירה את משמעותה... כנראה טעיתי.
געגוע לתקופה וימים שחלפו. לגיל מסוים, למקום בו נולדתי, לידיד, למכר נפש שלא ראיתי תקופה.
תמיד חשבתי שגעגוע הוא רגש שחולף ועובר עם הזמן. עד שאיבדנו אותך. רק עכשיו אני מבינה את משמעות המילה.
תשע שנים בלי לראות אותך, בלי לשמוע את קולך - ולדעת שלעולם לא אזכה ואשמע אותו שוב. געגוע שחודר ופוצע כמו סכין. חודר ללב ולנשמה.
זה געגוע שחורך בבשר החי, מעלה דמעות של חוסר אונים.
המילה הזאת , געגוע, קשה. היא הפכה לחלק מחיינו, שהפעם הזאת -
לעולם לא יחלוף.
מילותיו של חורחה לואיס בורחס
בספרו "גן השבילים המתפצלים"
מדברות בשמנו:
לואיס נהרג בעת שירותו הצבאי כקצין במשמר הגבול - 2001