מתוך הספר עטור התשבוחות "זה הולך לכאוב" - יומן מאת ד"ר אדם קיי, רופא בריטי לשעבר, מתמחה בגניקולוגיה ומיילדות (גם הומוסקסואל), הוצאת "הכורסא" 2019 -
לפי בדיקות הדם של אחת המאושפזות, יש לה קרישי-דם בכל הגוף, ולא ברור למה. בסוף הוגו מפצח את החידה. היא נוטלת טבליות היפריקום נגד חרדה, מחנות של מוצרי בריאות. הוגו מציין בפניה שזה מתנגש עם קומדין, וסביר להניח שהקרישה המוגברת תפסק אם היא תפסיק ליטול אותם.
היא בהלם: "חשבתי שזאת סתם תרופה צמחית, איך יכול להיות שזה גורם נזק?"
ברגע שהיא אומרת את המילים "סתם תרופה צמחית", הטמפרטורה בחדר צונחת בכמה מעלות והוגו בקושי מצליח להבליע אנחת ייאוש. ברור לי שזאת לא הפעם הראשונה שהוא צריך לשאת את הנאום הזה: "גלעיני משמש מכילים ציאניד", הוא עונה ביובש. "לפטריית 'אמנית המוות' יש שיעור תמותה של 50%. 'טבעי' זו לא מילה נרדפת ל'בטוח'. בגינה שלי יש צמח שאם רק תשבי מתחתיו 10 דקות – תמותי".
המשימה הושלמה – היא זורקת את הטבליות לפח.
מאוחר יותר, כשאנחנו מקשקשים בזמן קולונוסקופיה, אני שואל אותו על איזה צמח דיבר בדיוק.
"שושנת מים", הוא משיב.
המטופלת האהובה עליי מתה לפני שבועיים, וזה הפיל אותי לקרשים. לא שזה היה בלתי צפוי – ק"ל היתה בת 80 פלוס, עם סרטן בשחלות, והייתה מאושפזת במחלקה כמעט לכל אורך תקופת העבודה שלי כאן, מינוס כמה שחרורים קצרים הביתה. פולנייה קטנה וחריפה בגובה בקושי מטר וחצי, עם זיק בעיניים, שאהבה לספר סיפורים ארוכים ונפתלים מהמולדת ותמיד היתה מאבדת בהם עניין ברגע שבו הם נהיו מעניינים. כמעט כולם נגמרו ב"בלה בלה בלה" ומחוות יד מעורפלת.
והכי טוב, היא שנאה את הרופא האחראי שלי, פרופ' פלטשר. היא קראה לו "זקן" בכל פעם שראתה אותו, אפילו שהיו לה לפחות 15 שנה עליו, תמיד תקעה לו אצבע בחזה לשם הדגשה ופעם אחת ביקשה לדבר עם האחראי עליו. בכל סבב במחלקה ציפיתי לביקור אצלה – תמיד ניהלנו שיחה טובה, והרגשתי שבאמת הכרתי אותה.
היא ישר זיהתה שאני פולני, למרות שהמשפחה שלי חיה באנגליה כבר שלושה דורות, מתבוללת עם בריטים ושולחת את צאצאיה לבתי-ספר יוקרתיים. היא שואלת מה שם
המשפחה המקורי שלנו, ואני אומר לה 'סטריקובסקי'. היא חושבת שחבל לזרוק לפח שם פולני טוב כזה. אני אמור להיות גאה במורשת שלי ולאמץ אותו בחזרה.
במהלך חודשי ההיכרות שלנו פגשתי את כל הילדים שלה, ולא מעט חברים ושכנים שבאו לבקר. "פתאום הם אוהבים אותי", היתה אומרת. למרות ההתבדחות, היה אפשר לראות שהם באמת אוהבים אותה, היתה לה אישיות כובשת.
הייתי נורא עצוב כששמעתי שהיא מתה. החלטתי ללכת להלוויה, כי פשוט הרגשתי שאני צריך לעשות את זה. החלפתי משמרת במרפאה באותו אחר-צהריים, ומתוך נימוס הודעתי לפרופ' פלטשר שאני הולך.
הוא אמר לי שאני לא יכול ללכת, רופאים לא הולכים להלוויות של המטופלים שלהם. זה לא מקצועי. לא ממש הבנתי למה. הוא טען שצריך למתוח קו ברור בין האישי למקצועי, ואני מסכים עם זה במידה מסוימת, אבל מנימת הדיבור שלו השתמע שאני הולך להלוויה כדי לפתות את הנכדים שלה, או כדי להכניס את עצמי לצוואה. אני חושד שמה שמסתתר באמת מאחורי ההתנגדות שלו, היא איזו תחושה מיושנת שאם המטופלת מתה, הרופא "הפסיד" או "נכשל", שיש שם מידה של אשמה ובושה. לא גישה שמועיל לאמץ בתחום האונקולוגיה הגניקולוגית, כי תמיד יהיה שיעור גבוה למדי של מטופלות שאי-אפשר להציל. הייתי מאוכזב, בין היתר כי שלחתי חליפה לניקוי יבש במיוחד לכבוד ההלוויה, אבל הוא הבוס שלי והוא נתן לי הנחייה.
ברור שהלכתי למרות זאת. הרי זה בדיוק מה שהיא היתה רוצה – שאני אשים עליו זין. הטקס היה מקסים, ואני משוכנע שעשיתי מה שהייתי צריך לעשות – בשבילי ובשביל החברים ובני-המשפחה שפגשתי במחלקה. וחוץ מזה, הצלחתי להיכנס למיטה עם אחד הנכדים שלה.
חמש דקות לסוף המשמרת, ואני חייב לצאת כדי להגיע בזמן לארוחת-ערב. מובן שבאותו רגע מבקשים ממני לבדוק מטופלת – יש לה קרע דרגה 2 והמיילדת שמטפלת בה אומרת לי שעדיין אין לה הסמכה לתפור קרעים.
אני: אין אחות אחרת שיכולה לעשות את זה?
מיילדת: היא בהפסקה.
אני: גם אני בהפסקה.
מיילדת: אין לך הפסקות.
אני (מתחנן): אבל יש לי היום יום-הולדת...
מיילדת: זאת מחלקת יולדות – תמיד יש כאן מישהו שזה יום ההולדת שלו.
מאמר מערכת
אמרו חכמים: "לעזאזל החיים, העיקר הבריאות". וצדקו. לפעמים נדרשת כברת-דרך, עד שאדם פוגש במחלה קשה, בעצמו או באדם קרוב לו, כדי להבין את עומק המשמעות של המשפט הזה, אבל אז האמת שבו הופכת את הרופא לאדם משמעותי מאוד בחיים.
ד"ר נגב בר אחי-מרים עמד במשך שנים במרכז תחום הבריאות בעין-שמר, בתפקיד רופא המשפחה של כולנו. לאורך השנים האלו נמנעתי מלהגיע למרפאה ולפגוש בו, גם מפחד שימצא אצלי משהו נורא, וגם כי הגוף שלי תפקד לכאורה די בסדר. לפני מעט יותר משנה, הגעתי אליו עם תוצאות של בדיקת-דם שגרתית, שהראתה ערכים מבהילים במספר פרמטרים. נגב הסתכל בתוצאות ואז הרים את העיניים, הסתכל אלי ואמר בשקט וברוגע משפט, שבדיעבד הפך את עולמי: "מה את מציעה שנעשה?"
הוא לא כעס עלי, לא נתן לי תחושה שאני חסרת אחריות, לא ניבא לי מיתות משונות ולא הביע ייאוש ממצבי. הוא דיבר בלשון רבים "נעשה" והתעניין בדעתי, ובכך הפך אותנו לצוות עבודה של שני שותפים שווי מעמד. הוא סיפר לי על ההתמודדות שלו עם בעיה דומה, ובתמורה ביקש את עזרתי בשיעורי-הבית בתנ"ך של בנו, כי בצוות כל אחד תורם את חלקו. הוא צפה איתי בסירטונים ביוטיוב ושלח לי סירטונים נוספים בוואטסאפ כדי שאצפה בזמני הפנוי, לימד אותי דברים שחשוב שאדע, סימן ביחד איתי סדרי-עדיפויות, הפנה אותי למקורות עזרה, נתן לי טיפים מניסיונו האישי, ולא התייאש ממני גם כשהמצאתי לו תירוצים מוזרים לכך שעוד לא התחלתי לעשות ספורט ("אני מנקה את הבית. אתה לא מנקה, אז אתה לא יודע כמה זה קשה. לדעתי לנקות את הבית יכול להיחשב במקום ספורט. גם לעשב את הגינה")...
התור של הממתינים מחוץ לדלת התארך והתייאש, אבל אני עברתי מהפך חשוב, לא יאמן ממש. מעט אנשים בעולם השפיעו עלי לשינוי, כפי שעשה ד"ר נגב.
נדמה לי שהמילה "תודה" תהיה ריקה מידי בהקשר זה, ובכל זאת – תודה.
העלון השבוע מוקדש בתודה והערכה לד"ר נגב. את הריאיון איתו ערכתי לפני כחודשיים וחצי, ולבקשתו המתנתי עם הפרסום עד שסיים בסוף השבוע שעבר לעבוד בעין-שמר.
סיגל דקל
מכתבי קוראות
המדור החדש "נזכור" בשבוע שעבר, שסיפר על אברהם ז'ורנה, עורר הרבה מאוד תגובות מרגשות:
"במשך כשלוש שנותיו האחרונות של אברהם ז'ורנה בהנהלת-חשבונות, חלקתי איתו את חדר-העבודה. איש חכם, צנוע ונעים הליכות. אברהם כבר סבל מליקוי חמור בראייה, אך מוחו חד, חריף וצלול. על הליקוי בראייה התגבר באמצעים פשוטים יחסית (זכוכית מגדלת ותאורה חזקה) ובעיקר בכוח רצונו.
ממנו למדתי לראות ולהבין מה יש מעבר למספרים, ולדייק בפרטים על מנת שהמנהלים המקבלים את הדו"חות יוכלו לראות את התמונה הכללית. עד היום כאשר אני נתקלת במצב מורכב בהנהלת-החשבונות, אני זוכרת את השיעור שלמדתי מאברהם.
אין לי ספק שהתעקשותו החיובית להיות פעיל ויעיל גם בגילו המבוגר (אברהם פרש מעבודתו בגיל 90), תרמה רבות גם לאיכות חייו ולאריכות ימיו.
יהי זכרו ברוך".
צביה ויסברג
"... כשנולדתי באמצע דצמבר 1946, לא היה מקום בבית-התינוקות. שמו אותי באיזה צריף עלוב, ואני קפאתי, פשוטו כמשמעו. העבירו אותי לבית-חולים "העמק" ומאחר ולאבא שלי אסור היה לתרום לי דם, אברהם היה זה שתרם ובעצם הציל את חיי.
שנים עבדו הוא ואבא שלי בחדר אחד בהנהלת-חשבונות והיו חברים מאוד טובים. היו שנים שעבדתי גם אני בהנהלת-חשבונות, ואברהם תמיד אמר שהוא רואה בי בת... הוא היה איש מקסים בעיני, והבין הרבה לפני אחרים, שיש בעיה לשמור על אורחות-החיים בקיבוץ מבלי לשנות דברים. סתם סיפור קטן על אברהם".
נטע גרנות
שאלה: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
תשובה: רופא משפחה
ראיון פרידה עם ד"ר נגב
נגב נולד בדימונה בשנת 1967, להוריו לאה ויהודה. יש לו אחות גדולה ממנו בשנה.
אביו היה מורה-דרך וניהל את מוזיאון אסירי המחתרות.
כשהוריו התגרשו, נדד נגב עם אחותו ואמו, שעבדה במשרד-החינוך. מדימונה עברו לרמתיים, משם לגני-עם, וכשהיה בכיתה ג' ואמו מונתה למנהלת מחלקת מיומנויות יסוד במשרד-החינוך, עברו לירושלים.
בירושלים למד ביסודי בבית-ספר "רחביה", ובתיכון ב"גימנסיה העברית".
איזה תלמיד היית?
"הייתי עסוק בעיקר בתחומים שמחוץ לבית-הספר – הדרכתי בצופים והתנדבתי במד"א.
בחופש הגדול של כיתה ט', יצאתי לקורס מד"א. אחרי היום הראשון בקורס, חזרתי הביתה וידעתי שאני רוצה להיות רופא. לא היה במשפחה שלי רופא, לא פגשתי רופאים בנסיבות אישיות כלשהן... יום אחד בקורס הספיק לי כדי לקבל את ההחלטה. באותו יום ראשון לקורס במד"א, ראיתי מישהי מהשכונה קצת צולעת. מיד קיבעתי לה את הרגל (למרות שכנראה לא היה כל צורך) ואמרתי לה לא לזוז... באותו יום החלטתי מה יהיה ייעודי.
הדרך להגשמת ההחלטה היתה ארוכה. הבנתי שאני חייב לשפר את ציוניי וללמוד ברצינות, כי לא פשוט להתקבל ללימודי רפואה. עברתי למגמת פיזיקה ולכיתת 4 יחידות מתמטיקה...
כשסיימתי תיכון, עשיתי שנת-שירות בגרעין "רעים" של הצופים, התגייסתי ל"גולני" והייתי חובש, קצין, סמ"פ ומ"פ. כשהשתחררתי נסעתי לטיול בחו"ל, וכשחזרתי ניסיתי להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון אך נדחיתי.
הייתי עצוב, אבל החלטתי לא לוותר. במשך שנה למדתי כשומע חופשי באוניברסיטה העברית – אומנות, מוזיקה ואתיקה רפואית, ובעיקר השקעתי בשיפור ציוני הבגרויות והפסיכומטרי.
לאחר שנה ניסיתי שוב להתקבל לאוניברסיטת בן-גוריון ושוב נדחיתי... אבל התקבלתי לפקולטה לרפואה בטכניון בחיפה. התחלתי ללמוד כשהייתי כבר בן 25, מספיק בוגר
ומיושב, ולכן הלימודים לא היו קשים מבחינתי ולא לוו במשברים. הקושי היה בכך שאלו לימודים ארוכים שדורשים הרבה זמן".
נגב עבר את השירות הצבאי ב"שלום". אמנם שירת בלבנון בין השנים 1986-1990, אבל לא נקלע לאירועים קיצוניים.
לעומת זאת, במהלך השירות הצבאי הכיר את הילה. כמוהו גם היא גדלה בירושלים, אך הם הכירו בשנת-שירות. נגב בא לבקר את הקומונה במקום שבו עשה שנת-שירות - בגבעת המורה בעפולה - ופגש שם את הילה...
היום יש להם ארבעה ילדים: דרור בת 21 משוחררת מצה"ל, שחר בת 18 סיימה יב' והחלה שנת-שירות בכפר "נהר הירדן", גור בן 13 תלמיד כתה ח', ושיר בן 11 תלמיד כתה ה'. אף-אחד מהם לא רוצה להיות רופא (בינתיים), לצערו של נגב, אבל הוא עוד לא איבד תקווה בעניין זה.
 איך הגעת להיות רופא משפחה בעין-שמר?
כשסיימתי שנה רביעית בלימודים, נודע לי על תפקיד שנקרא "אחות תורנית בקיבוץ". הודעתי להילה שעוברים לקיבוץ. טלפנתי לכל הקיבוצים באזור חיוג 04 ושאלתי אם צריכים "אחות תורנית", ככה הגעתי לכפר-מכבי. הייתי שם 5 שנים בתפקיד אחות תורנית ואחות טיפת-חלב, שם ראיתי מה זה רופא משפחה והחלטתי שזו תהיה ההתמחות שלי.
בשנת 2000 התחלתי התמחות ברפואת משפחה, ועברתי לגור ולעבוד בקיבוץ רמת-יוחנן.
בשנת 2004 נסענו לאפריקה לשנה, שם התנדבתי כרופא. בשנת 2005 חזרנו לקיבוץ דליה ובמקביל הייתי רופא משפחה בקיבוץ גן-שמואל. מאז 2006 אני בעין-שמר.
ספר על הצלחה שהיתה לך בקריירה.
ברפואת משפחה קשה לדבר על הצלחות נקודתיות. רפואת משפחה היא רפואה לטווח ארוך, ההצלחה היא בללוות אנשים לאורך שנים, למשל לטפל באישה בהריון שאני מכיר מגיל 10, ללוות תהליכים ארוכים דרך משברים, פטירות ולידות. הפרספקטיבה של הזמן זה העיקר בעבודת רופא המשפחה. לאורך הזמן היחסים בין הרופא למטופל מתפתחים, מקבלים עומק, משתנים. במקביל גם אני משתנה ומזדקן... פתאום אני עם משקפיים...
בבית-חולים החולה פוגש רופא לשבוע. הוא לא מכיר את החולה, והחולה לא מכיר אותו, לא לפני האשפוז ולא אחריו.
זו עבודה קשה להיות רופא משפחה?
זו עבודה שדורשת המון זמן. שעות הקבלה שלי במרפאה הן רק חלק מהעבודה שלי. העבודה שלי היא להיות זמין עבור 1,300 איש, כל יום, כל שעה. אני קם בבוקר, פותח את הוואטסאפ ומחכות לי אין-סוף הודעות חדשות מיד בבוקר.
להיות רופא משפחה זו הרבה אחריות, זה אתגר אינטלקטואלי, וזה לנהל מערכות יחסים, לעיתים מאוד אינטנסיביות, עם המון אנשים - היחסים מצטלבים, ואז למספר שנים מתנתקים, ושוב מצטלבים...
לכן קשה לדבר על הצלחות וקשה לדבר על טעויות קריטיות. כרופא משפחה אני לא עוסק ברגעים קריטיים. אני יכול לתת לכולם אנטיביוטיקה ולכסות את עצמי, אבל כרופא של קהילה אני חייב לראות את ההשלכות הקהילתיות. אם אתן אנטיביוטיקה לכולם, בקהילה יתפתחו חיידקים עמידים... המטופל אולי רואה באותו רגע בעיקר את המצוקה האישית שלו, אבל כרופא אני חייב לראות רבדים נוספים.
מה מאפיין רופא משפחה טוב?
אין דבר כזה "רופא משפחה טוב", כי לכל מטופל יש צרכים אחרים. "רופא משפחה טוב"
צריך להיות בעל יכולת לבנות יחסים עם מקסימום מטופלים, שזה אומר בעיקר להיות בעל יכולת הקשבה, הכלה, זמינות, גמישות ואהבה בסיסית לבני-אדם ולקשר איתם.
מה דעתך על מערכת הבריאות בעין-שמר?
לכל קיבוץ יש ייחוד. קיבוץ עין-שמר הוא מיוחד, יש כאן אנשים מקסימים, וזאת היתה חוויה להיות רופא שלהם. אנשים שאיפשרו לי להגיע אליהם ולנסות לעזור להם ברגעי משבר.
יש בעין-שמר צוות בריאות מעולה ומסורת של מערכת בריאות מאוד מכילה, ששמה דגש על תמיכה רפואית וסולידאריות רפואית.
זה לא דבר מובן מאליו, זה לא מתנהל כך בכל הקיבוצים ובוודאי לא מחוץ לקיבוץ.
כשאדם מחוץ לקיבוץ מגיע למשבר בריאותי, הוא ומשפחתו נאלצים תוך כדי מצב של משבר להמציא פתרונות, מה שלא תשיג לא יהיה לך. כאן המערכות מובנות – אם אדם נופל, מערכת הבריאות של הקיבוץ תבוא אליו הביתה, אם מישהו חוזר מאשפוז הוא יקבל משאבים וגב לצרכיו הרפואיים... המערכת עוטפת ועוזרת, ולא צריך להמציא אותה תוך כדי המשבר.
אתה מפחד מהמוות?
אני לא מפחד, אבל אני אוהב לחיות. לא רוצה לאבד את החיים.
היחס שלי למוות הוא תלוי הקשר - יש מצבים בהם המוות הוא ידיד טוב, ויש מצבים שהוא סיוט בלתי נתפס.
חלק מתפקידי כרופא משפחה, הוא ללוות ולהכין אנשים שעומדים למות. חיי סבל יותר מפחידים אותי ממוות. אני שואל את החולה מה הוא רוצה לדעת על מצבו, ואם הוא מעוניין ובשל לכך, אני תמיד אספר לו את האמת, גם אם זה לומר לאדם שמותו קרוב.
בעין-שמר, מבחינה סטטיסטית, הבריאות טובה ותוחלת-החיים ארוכה מהממוצע. זאת משום שיש כאן איכות חיים טובה – קהילה, עבודה, תזונה וגיבוי רפואי.
איזו מחלה הכי מפחידה אותך?
כל המחלות איומות בדרכן, זה תלוי באיזה גיל החולה.
אני חושב שמחלות שפוגעות בתובנה, הן הכי קשות, מאתגרות ועצובות.
כשהתובנה תקינה, אפשר לסגור מעגלים ולהיפרד.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
בהיבט האישי - בת הזוג שלי.
בהיבט המקצועי - המורה שלי לרפואת משפחה פרופ' שמואל רייס והמורה שלי ברפואת שריר-שלד דר' סיימון וולפסון.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
כשהייתי בן 3, גרנו בדימונה, הייתי עם אמא שלי במרכז המסחרי, והלכתי לה לאיבוד... אני זוכר שראיתי אנשים עומדים ועמדתי לידם. זה היה תור לקולנוע, נכנסתי לאולם, התיישבתי בכיסא ונרדמתי...
אמא שלי, שלא שמה לב שנכנסתי לקולנוע, נבהלה והזעיקה את המשטרה. לאחר כשעתיים, כשהסרט נגמר, נמצא ילד ישן על ספסל באולם הקולנוע ואני הוחזרתי להוריי.
מה הכיף שלך?
הילדים שלי. אני מאוד אוהב לעשות איתם דברים. לאחרונה, הבנים שלי ואני בונים מעשנה. למדנו ריתוך יחד וכמובן את כל תורת עישון הבשר.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
אתמול. הייתי בסרט "מלך האריות" ובכיתי. לפני שבוע בכיתי בסרט "נשמה של כלב".
ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
אין לי תשובה לזה. אני חושב שכשאני צריך לבקש סליחה ממישהו, אני עושה את זה מיד ולא מחכה.
מה הלאה?
בשבע השנים האחרונות אני מתמקד ברפואת שריר-שלד, שזו המקבילה הלא ניתוחית של האורתופדיה. אני יו"ר החברה הישראלית לרפואת שריר-שלד של ההסתדרות הרפואית.
אנחנו מקדמים את הנושא ומכשירים רופאי-משפחה בתחום.
בימים אלו אני מסיים 13 שנות עבודה בעין שמר, בעיקר בגלל שהתפנתה משרה בקיבוץ רמות-מנשה – הקיבוץ השכן לקיבוץ דליה שבו אני גר. המעבר לרמות-מנשה יחסוך לי שעות נסיעה רבות בכבישים.
חשבתי שאחרי 13 שנה, יהיה נכון, גם מבחינתי וגם מבחינת עין-שמר, לעשות את השינוי.
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
רופא משפחה.
  
נעים להכיר –
ד"ר דורית כהנסיוס-קנט
בת המושבה כנרת, מתגוררת בשלוש השנים האחרונות ב-בחן. בת 39, נשואה לרפי ואמא לאלון (10), עומרי (7) ורוני (3).
למדה רפואה בטכניון, התמחתה ברפואת-משפחה בגבעת-חיים ועין-השופט, ותעבוד השנה חצי משרה במרפאת "לב-הפרדס" בגבעת-חיים וחצי משרה בעין-שמר.
מוטו: "אני מאמינה בלמצוא כוחות ריפוי בתוך עצמנו. חושבת שעדיף לנו כמה שפחות תרופות וכמה שפחות רופאים ובירורים. ושנהיה בריאים".
לוח מודעות
שישי תרבות בחממה - הזמנה
לאן דרכה של התנועה הקיבוצית?
מפגשים וסדנאות התנועה הקיבוצית בחממה:
ביום שישי 8.11 וביום שישי 22.11 בשעה 9:00 - ליאור שמחה
(מציג מועמדותו למזכיר התנועה בשנים הקרובות)
הסדנה מתקיימת בהובלת קבוצת תומכים בליאור שמחה,
כמועמד להוביל את התנועה הקיבוצית בשנים הקרובות.
ביום שישי 5.12 בשעה 9:00 - ניר מאיר (מזכיר התנועה הנוכחי)
חברי עין-שמר שמעוניינים להקשיב, לשאול, ללמוד ולהציע כיוונים – מוזמנים.
הכינו שאלות על השיוכים, רמ"י, הרחבות בקיבוצים
וכל תחום שחשוב בעיניכם!
אביטל גבע, החממה האקולוגית
 
נפתח קורס מתקדם לדירקטורים ומנהלים
לפרטים ניתן לפנות לאביה קרן בטלפון: 03-6382863
או בדוא"ל: avia@britcpa.co.il.
הקורס כולל7 מפגשים בגרנות, בימי שני 6.1-30.3.2020, בין השעות 8:30-15:30.
בין הנושאים בקורס:
» » עדכון ההיבט המשפטי והניהולי של תפקיד הדירקטוריון והדירקטור
» » אתיקה בניהול והתנהגות דירקטורים
» » ניהול סיכונים, בקרה וביקורת בתאגיד
» » ניהול תאגיד רב-עסקי
» » הקיבוץ כבעלים של תאגידים ונכסים עסקיים
» » היבטים משפטיים-סטטוטוריים של ניהול קיבוץ
» » כלים לניהול קיבוץ 2020
ביצוע הדברות כנגד מזיקים ברחבי המועצה
בתאריך 29.7.2019 נכנס לתוקפו "חוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית, התשע"ו-2016". משמעות החוק: איסור על ביצוע עבודות הדברה למי שאין לו רישיון מדביר מתאים.
החוק מאפשר לעובדי הדברה של רשות מקומית, שעסקו בעבודות הדברה במשך 10 שנים לפחות מיום תחילת החוק, לקבל היתר מיוחד לביצוע עבודות הדברה.
מועצה אזורית מנשה פעלה בשנתיים האחרונות לקבל היתר מיוחד עבור 4 עובדים.
יחד עם זאת, פעולות ההדברה המותרות לעובד הדברה בעל רישיון מיוחד, מוגבלות ומאופיינות כבעלות סיכון נמוך לציבור ולסביבה.
נשיכות כלבים
בשבוע שעבר התרחשו בקיבוץ שלושה אירועים של נשיכות כלבים, כולם כלבים של חברי-קיבוץ, שנשכו חברי-קיבוץ. שתי נשיכות היו רציניות והננשכים נזקקו לטיפול רפואי. שניים מהכלבים הנושכים כבר תקפו בעבר.
בעלי כלבים - הימנעו מאי-נעימויות מיותרות, סכסוכי שכנים וקנסות כספיים. הקפידו לקשור את הכלבים. כלבים עם היסטוריה של נשיכות ותוקפנות, לא מספיק לקשור מחוץ לבית. כלב קשור יכול לנשוך, וצריך להכניס אותו לתוך הבית כדי שלא יוכל להגיע לעוברי אורח.
אנחנו חיים בקהילה קטנה, בואו נמנע מצבים לא-נעימים ועוגמת-נפש לכל המעורבים.
עינת תומר
 פותחים שבת
לפני שבוע דיברה עפרי גבאי-ארסטר על פרשת "נח", וכך היא סיכמה את דרשתה:
הפרשה הקודמת (פרשת בראשית), מסתיימת בהבנה של ה', כי האדם שברא עושה וחושב "רק רע כל היום". הוא מתחרט על שעשה את בני-האדם ומחליט למחות אותם מעל-פני האדמה, מלבד את נח, שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו" ונבחר להיות מי שישרוד את המבול עם משפחתו וייסד את האנושות החדשה אחרי המבול.
אחרי סיפור המבול, מובא סיפור נוסף – סיפור מגדל-בבל. גם כאן מתוארת "ענישה" של אלוהים, והפעם כתגובה למעשה של בני-האדם, הרוצים לבנות להם עיר ומגדל וראשו בשמים. נשאלת השאלה מהו החטא כאן? פרשנות מקובלת היא כי זו יוהרה, שאיפה שחצנית של האדם לגבור על הטבע (על אלוהים?) באמצעות הטכנולוגיה.
גישה אחרת, מזהה את החטא בצמצומה של האנושות למרחב גיאוגרפי ואידיאולוגי אחד ויחיד. בפרק הקודם מתוארת הפרדת האנושות לקבוצות מובחנות המתפזרות בכל רחבי תבל. ההפרדה למשפחות, לשונות, ארצות וגויים (=עמים), חוזרת מספר פעמים ומבהירה כי התפזרות העמים והתלכדות כל אחד מהם סביב ארץ, שפה ומוצא משותפים, הם חלק מהותי מהמאפיינים של העולם שאחרי המבול.
לאור זאת, המשפט הפותח את סיפור מגדל-בבל: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", נשמע עכשיו מטריד במקצת. אם הגויים החדשים נפוצו, כאמור, על פני כל הארץ ויצרו שפות נבדלות, כיצד זה ייתכן שכל הארץ הייתה שפה אחת? מה שיבש את התהליך הטבעי של ההתפתחות האנושית?
הרמז לתשובה חבוי בדמותו של נמרוד, שעליו מסופר בפרק י' כי היה "גִבֹּר ציִד לפני ה'". מסתבר שנמרוד היה הרבה יותר מצייד מהולל - הוא היה האימפריאליסט הראשון, שליט שממלכתו השתרעה מבבל ועד כלְנֶה שבארץ שנער. נקודת הציון הגיאוגרפית הזו מוכרת - כאן התחולל סיפור מגדל-בבל: "ויהי בנָסעם מקֶּדֶם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם". העובדה שסיפור מגדל-בבל מתרחש בתחום שלטונו של נמרוד, עשויה אולי להסביר את ההומוגניות שפקדה את האנושות - שהרי האימפריאליזם מאחד בכוח אומות שונות תחת משטר אחד. ייתכן מאוד כי המציאות של "שפה אחת ודברים אחדים", היא תוצאה של ניסיון אימפריאליסטי ללכד יחדיו באופן מלאכותי עמים ותרבויות שונות (בדומה למה שהתרחש בברה"מ בימי האימפריה הסובייטית).
אם כך, חטאם של אנשי המגדל הוא שלא השלימו את התהליך שאלוהים תכנן - שבני האדם יתפזרו ויותירו מקום לשוֹנוּת מחשבתית, תרבותית ולשונית. זהו תנאי הכרחי להצלחתה של האנושות החדשה, וגיבורי הסיפור דחו את האידיאל הזה.
התגובה של אלוהים - בלילת השפות והפצתם על פני כל הארץ - לא הייתה עונש על חטא, אלא פתרון לבעיה. שלא כמו סנקציות אלוהיות אחרות הנזכרות בספר בראשית, הכרוכות תמיד בהסבת סבל, ההתערבות השמימית כאן נועדה פשוט לתקן את התכנית המקורית ולהשיב לעולם את הגיווּן התרבותי.
אפשר לראות את סיפור מגדל-בבל כאזהרה מפני חתירתו של האדם, או קבוצה, לאחידות. זהו מיתוס מכונן של הרבגוניות התרבותית האנושית.
תודה לעפרי על דרשתה המקיפה והמעניינת, שהוגשה בנועם כה רב.
ענה ששון
מגדל בבל (הקטן), פיטר ברוייגל, 1563
|
