חפש בעלונים קודמים

עלון 15 (2020) (4226) כ' ניסן תש"ף


מאמר מערכת
הרבה דברים יפים יש במגיפת הקורונה, אחד מהם היא תחושת שותפות-הגורל האנושית, שהיא מעוררת בין בני-האדם בכל רחבי העולם. גם אלו שהתעקשו להתמיד במלחמות חסרות תוחלת, לראות את עצמם עליונים על אחרים או אפילו להגביל את תנועתם של בני-אדם בכוח צבאי של פקודות עוצר או סגר... כולם מוצאים עצמם בימים אלו במציאות אחת שוויונית – נגיף בלתי נראה שגם אינו רואה ואינו מבחין מי הצבא הכי מוסרי בעולם, מי נבחר על-ידי אלוהים מכל העמים או מי מחזיק בנשק רצחני יותר. כולם בני-אדם, כולם חשופים לסכנת הדבקות במחלה מסוכנת, כולם נדרשים לשנות את שגרת חייהם מהקצה לקצה.

ברוח האחווה העולמית הזאת, פניתי לבנות ובני עין-שמר ברחבי העולם, בבקשה לספר על החיים בצל הקורונה בארצם ועל ליל-הסדר שחגגו השנה בבידוד.
העלון השבוע, לכבוד חג-שני של פסח, מוקדש לפסח בעולם של קורונה.
לצורך השוואה, אלו הנתונים בישראל

חג שמח, סיגל דקל


חידת האפיקומן – הפיתרון
מגיפה
דבר אינו זר לי – את המילה "דבר" יש לקרוא בסגול: דֶבֶר, שם של מגיפה מקראית.
ידי בכל ויד כל בי – המגיפה עלולה לפגוע בכולם וכולם עוסקים בה בימים אלו.
תחילתי בקסם – משמעות האותיות "מג" בתחילת המילה "מגיפה", היא "קסם".
וסופי נאה – האותיות "יפה" בסיום המילה "מגיפה", הן נרדפות למילה "נאה".

רותי בן-מיור פתרה ראשונה
וזכתה בקרטון ביצים אורגניות מהכולבו, באריזת מתנה במשלוח הביתה. כל הכבוד!

ברק צפניה//דנמרק


בכפר רמלוזה, 60 ק"מ מקופנהגן, אנחנו חוגגים כל שנה (מלבד השנים שבהן אנחנו חוגגים בישראל) את ליל-הסדר בהדר וברוב עם (כ-20 משתתפים, כולל נציגות מכובדת של בני עין-שמר).
השנה, בגלל מגיפת הקורונה וההכרח בבידוד חברתי, הסדר נעשה בצמצום וכלל בנוסף אלי רק את אנטה, ניר בננו הצעיר וחברתו. אף על פי כן נחגג הסדר כהלכתו – מנה ראשונה מרק עוף עם קניידאלך, אחר-כך גפילטע-פיש מתקתק של גניה סל עם פרוסות גזר לקישוט, וגם כבד קצוץ מטוגן בשמן ובצל קצוץ דק, חרוסת ירושלמית וסלטים לרוב. למנה עיקרית הוגש דג סלמון אפוי עם תפוחי-אדמה. גם יין הוגש כדת וכדין.
המדיניות בדנמרק היא של בידוד ככל האפשר. הממשלה מתפקדת נהדר, אפילו שזו ממשלה חדשה יחסית, שבראשה אישה בשנות ה-40 ושרים חסרי ניסיון. מתחילת האירוע כולם עובדים בשיתוף-פעולה עם הדרג המקצועי, והציבור ממושמע למופת (מלבד היומיים הראשונים בהם המשיכו לצאת לקניות מיותרות).
בתי-העסק והחנויות פתוחים, אבל נדרש לשמור מרחק בין הלקוחות ולהתאזר בסבלנות. מי שיכול לעבוד מהבית עושה זאת בעזרת הטלפון והמחשב, כמוני למשל. במקומות בהם נדרש מהעובדים להיות נוכחים, הותקנו עמדות עבודה במרחק של שני מטר זו מזו. עובדים שלא ניתן להעסיק, קיבלו מידית הבטחת שכר ומקום העבודה נשמר להם. הממשלה, המעסיקים וארגוני העובדים פעלו מידית לצמצם את האבטלה למינימום על אף המשבר.
בתקווה שבשנה הבאה נוכל לחגוג שוב עם המשפחה והחברים היקרים, שהשמיים יפתחו ותוכלו לבוא לספוג אצלנו קצת קור בימי הקיץ החמים.

עדה ואורי שפירא//דנמרק

בשלושה במרץ, יום אחרי הבחירות לכנסת, נסענו לדנמרק. באותו זמן כבר השתוללה מגיפת הקורונה בעולם, וגם בישראל כבר התחילה לתת אותותיה, בייחוד אצל חוזרים ממדינות שונות בחו"ל. הזהירו אותנו שבמצב זה לא כדאי לצאת מהארץ, כי לא ברור מה יהיו ההשלכות, אך לא הרשינו לעצמנו לוותר על הביקור אצל בננו, יעל, שמצבו הבריאותי קשה. אנחנו אנשים אופטימיים וקיווינו לטוב. ביום הנסיעה הודיעו לנו שיעל מאושפז בבית-חולים ולא בטוח שייצא בקרוב. כשהגענו לדנמרק יעל כבר שוחרר מבית-החולים והתקשר לומר שהוא מאוד מחכה לנו. הגענו לדירתו בעיר קטנה, בה הוא חי לבד, ומצאנו אותו במצב לא טוב, במשקל 32 ק"ג. היינו איתו שבוע ועשינו הכול כדי להפחית את סבלו: קנינו לו מצרכי מזון ובישלנו לו, כיבסנו את בגדיו, החלפנו לו מצעים ובילינו איתו הרבה שעות. הסתבר לנו שמחלקת הרווחה בעיר לא מתפקדת כראוי, כפי שהיינו מצפים ממדינה מתקדמת כמו דנמרק - לא מכינים לו אוכל, לא מכבסים בגדים ולא מחליפים מצעים. כשהוא נזקק לעזרת אחות בשעות לא שגרתיות וקורא לעזרה, לא מגיעים אליו בטענה שאסור להם לבוא בזמנים שאינם קבועים ולבצע פעולות, אפילו פשוטות, שאינן בהוראות הקבע. יעל למד בעבר סיעוד בעיריית קופנהאגן, עבד בטיפול בקשישים ומתמצא בזכויות. הוא מודע לפער בין מה שמגיע לו לעומת מה שהוא מקבל. יזמנו פגישה עם העובדת הסוציאלית של העירייה ועובדת נוספת, ובעקבותיה קיווינו שתהיה ליעל אוזן קשבת.
בינתיים ראינו בטלוויזיה מדי יום על התפשטות הקורונה בעולם ובארץ, ועל הצעדים שיש לנקוט כדי להפחית את הסיכונים. באותו זמן התפשטות הקורונה בדנמרק הייתה שולית - אנשים התנהגו כרגיל ובתקשורת דיברו על הקורונה מעט. כשנכנסנו לבנק עם מסכות, אנשים נבהלו וברחו מאיתנו.
הכנו את עצמנו להיכנס לבידוד מיד כשנגיע לארץ, בהתאם להוראות ששמענו. כבר במטוס השתמשנו בחומרי חיטוי ולבשנו מסכות, אף שהיינו מהבודדים במטוס שעשו זאת.
בעשרה במרץ הגענו לארץ ונכנסנו לבידוד ביתי של שבועיים.
לתקופת הבידוד היו גם צדדים חיוביים - סידרתי את הבית בצורה יסודית, מיינתי את כל מה שנמצא בארונות ונפטרתי מחפצים מיותרים. מצאנו עיסוקים שעוזרים להעביר את הזמן ותורמים לנו ולבריאותנו - עשינו תרגילי התעמלות שקיבלנו ממורתנו ענת, ויצאנו להליכה בשדות, שם אין הרבה הולכים אחרים ואם יש אז מתרחקים.
עבור אנשים מבוגרים כמונו שחייבים להישאר בבית, יש במצב הנוכחי צד מקסים – ילדינו שביט ונוגה, בני/ות זוגם והנכדים, מרעיפים עלינו הרבה אהבה והרבה תשומת-לב, יותר מאשר בימים כתיקונם בהם כולם עסוקים, עובדים ורצים כל הזמן. הם מביאים לנו אוכל ומצרכים נדרשים, ולקראת יום שישי מכבדים אותנו בזר פרחים ועוגה. יחד עם זאת, קשה להיפגש דרך זכוכית, לחבק ולנשק את הבנים והנכדים. עכשיו כאילו הכל עמד מלכת ומחכים שנתגבר על הקורונה והחיים יחזרו לתיקונם.



ליאל רימון//דרום אפריקה

ברכות חמות חברים יקרים היושבים בטבור העולם. כאן ליאל מדווח לכם מקצהו הדרומי. הימים לא קלים ובדרום-אפריקה אנחנו כבר שבועיים בסגר, שיימשך עד תחילת מאי. לא עובדים ויוצאים מהבית רק כדי להצטייד במזון ותרופות. בעיר הסואנת בדרך-כלל, השקט ברחובות הוא כמעט אפוקליפטי... בזמן כתיבת שורות אלו, בדרא״פ סופרים 2,000 חולים וכ-20 מתים מהנגיף, אך כמדינת עולם שלישי, שיותר מ-50% מהאוכלוסייה היא מתחת לקו-העוני, מי יודע אם למספרים האלו יש אחיזה במציאות...
הממשלה בדרום-אפריקה לוקחת את המצב במלוא הרצינות ונוקטת בכל האמצעים הנכונים לכאורה, ולנו רק נותר לציית, לעשות את חלקנו, להתפלל ולקוות שהכל יהיה בסדר.
המציאות המשתנה אל מול עינינו בימים אלו היא חדשה, שונה וגם די מפחידה.
מיליוני חולים מסביב לכדור, מאות אלפים איבדו או יאבדו את חייהם, ומיליארדים רבים מסתגרים בבתיהם ומסגלים לעצמם אורח-חיים חדש שאולי יישאר עמנו שנים רבות בעתיד. הסגירה הכמעט הרמטית של הכלכלה הלא-חיונית, השאירה רבים (קפיטליסטים חחחח) בחוסר ודאות לגבי העתיד, ובשכבות החלשות בכל העולם תוהים מאיפה תבוא הארוחה הבאה. ממשלות עומדות בתור לצד ממשלות אחרות, כדי להשיג למדינתם ציוד רפואי ותרופות, ובינתיים סוגרים את המדינה עד שיהיו יותר אמצעים להילחם בנגיף. קונספירציות מטורפות, בחסות האינטרנט והרשתות החברתיות, מטריפות את דעתם של הקיצוניים ממילא.
את ליל-הסדר האחרון חגגנו לבד, בביתנו, ועם כל הכבוד לשלל הטכנולוגיות והחידושים, זה הרגיש ממש מוזר ולא טבעי. אבל פתאום הטבע זוקף את ראשו, בלי לפחד שאיזה אדם יבוא ויקפד אותו, זיהום-האוויר פוחת משמעותית ואפשר להריח את שכבת האוזון משתקמת לאיטה.
מעצמות, שבימים כתיקונם עסוקות במלחמות כאלה ואחרות אחת מול השנייה, שולחות אחת לשנייה סיוע ככל שרק ניתן. כפרים נידחים במרכז אפריקה, מחוברים למים זורמים או מקבלים מכלי-מים נקיים. החזקים עוזרים לחלשים, המוכשרים מבדרים את המשועממים, והמבריקים ממציאים לנו מציאות חדשה. מתישהו, בקרוב, כמעט הכל יעבור והרוב יחזור להיות כשהיה. רובנו נשכח את התקופה המיוחדת והמאתגרת הזו. מקווה שנדע לאמץ ולזכור את כל ההרגלים הטובים שפיתחנו לנו.
בריאות, שגשוג ואהבה לכל בית עין-שמר. חול המועד שמח.

אהרון דגן//קנדה






לכל חברי עין-שמר שלום וחג-שמח.
לפני מספר ימים נתבקשתי על-ידי סיגל, העורכת הבלתי-נלאית של עלון עין-שמר, לכתוב מספר מילים על העובר אותנו בגולת קנדה הרחוקה, בימים אלו של טירוף מערכות. כמובן שהופתעתי, שכן חניתה אשתי ואני עזבנו את הקיבוץ לפני 40 שנה ורובכם הגדול לא רק שלא זוכר, אלא מעולם לא הכיר או שמע עלי, ומה כבר יש לי לספר שאינכם יודעים.
ובכן ראשית, למי שאינו יודע, אני בן קבוצת "גפן" וחבריי לקבוצה הם עידית רונן, שמעון בן-פורת, קובי גרוסמן, ניר ברכה, משה שפירא ורותי דגאי (לשעבר ממענית) ועוד כאלו שאינם חיים בקיבוץ. ואם אתם עדיין לא מזהים, אני בן-דודה של המפקדת, רכזת התרבות שלכם, או בשמה המקורי גלי יגודה (עבורי היא אברהמי).
ועכשיו אחרי שהתעייפתם לקרוא את הפתיחה לדבריי ומכיוון שאתם תקועים בבית ואין לכם משהו טוב יותר לעשות והחלטתם להמשיך לקרוא את אשר יש לי לספר, אני מקווה שאצליח להעביר לכם את מה שאני ומשפחתי, כמו רבים אחרים כמונו, עוברים.

קנדה, כמו ישראל ומדינות רבות אחרות, מתמודדת עם מגיפת הקורונה בצעדים דומים לאלה שננקטים בישראל, אך בהבדל אחד ניכר, הנובע מהיותה מדינת ענק המורכבת מקונפדרציה של פרובינציות, שלכל אחת אחריות ואוטונומיה בשטחים רבים של החיים כולל בריאות, חינוך וכו'. הממשלה הפדרלית קובעת סטנדרטים בסיסים לכל המדינה ובהם הפרובינציות צריכות לעמוד, בעוד הממשלה בכל פרובינציה אחראית על אספקת שירותי הבריאות או החינוך. מכאן שלא כל הצעדים הננקטים באונטריו או בקוויבק בנקודת זמן כלשהי, בהכרח ננקטים גם באלברטה - הפרובינציה שבה חניתה ואני חיים, שנמצאת במערב המדינה, או בבריטיש קולומביה שהיא שכנתנו ממערב. לכן קשה לי לומר בהכללה כיצד קנדה מתמודדת עם המגיפה, אך בגדול, שלא כמו שכנתנו הגדולה מדרום, הממשלה

הפדרלית פעלה יחסית במהירות וביעילות. הצעדים שננקטו וננקטים דומים לאלו שאתם חווים בישראל: הגבלות תנועה, סגירת עסקים, איסור התגודדות מעל 50 איש, סגירת בתי-ספר וכו'. הקנדים, כמו קנדים, ממושמעים ומשתפים פעולה, ולמרות שאין איסור מוחלט על יציאה מהבית, דבר שמאפשר לנו לצאת לצעדות יום-יום בשלג ובקור (אצלנו עדיין חורף והאביב במרחק של מספר שבועות), אנחנו משתדלים לצאת מעט ככל האפשר. נראה כי נכון לזמן כתיבת הדברים, למרות תיאורי האימה ואולי בגללם, המצב נמצא תחת שליטה. נקווה שכך ימשך.
כמו רבים אחרים חניתה ואני עברנו לעבוד מהבית וחיי החברה עברו לתקשורת ב-Skype ו-ZOOM.
את חג הפסח העברנו בעזרת ZOOM וכמובן שנאלצנו להתאים לכך את מהלך הסדר. אמנם היה קצת מוזר ומסורבל לקרוא את ההגדה סביב שולחן וירטואלי, אבל כמשפחה שילדיה ונכדיה גרים בשני קצוות היבשת, מרחק אלפי קילומטרים מאיתנו, תקשורת דרך Skype או ZOOM היא דבר שאנחנו מורגלים בו. השתמשנו בהגדה דיגיטלית, שפותחה בעיקר עבור ילדים, מה שאיפשר לכולנו לקחת חלק במהלך הסדר. הדבר היחידי שלא קיימנו, הוא לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, כדי לא להכניס את הקורונה לביתנו.

ועכשיו אחרי שניסיתי לתת לכם טעימה מחג הפסח של משפחה אחת בקנדה בצל הקורונה, כל שנותר הוא לאחל לכולם חג-שמח!



רחל וילימאס//בריטניה





העיר הפכה לעיר רפאים - אין יוצא ואין בא. בשכונה הצפונית של לונדון, בה אני גרה, הכל שקט. רק בימי חמישי בשמונה בערב מדי שבוע, יוצאים כולם ועומדים בפתח הבית, מוחאים כף ומודים לשירות הבריאות הציבורי ולכל העוסקים במתן שירות לכלל הציבור. זה בהחלט מחזק את תחושת היחד ואת תחושת הקהילה.
האנשים נעשו קרובים יותר, פתוחים יותר ויש נכונות רבה לעזור.
אני נשארת בין כתלי ביתי מזה חודש והסיום לא נראה באופק.
למרות המספרים המבהילים המתפרסמים מדי יום בחדשות, אין אווירת פאניקה ונכאים. אולי זה האופי האנגלי, ואולי זה משהו שעבר מתקופת הבליץ לימינו אנו.
דווקא מזג-האוויר (כל-כך אנגלי לדבר על מזג-האוויר!) חוגג - שמיים כחולים, שמש ו-24מעלות, מה שמקשה מאוד על הישארות בבתים.
את ליל-הסדר עשיתי, כמו רבים אחרים, בעזרת "זום". במקרה הפרטי שלי זה היה ליל-סדר חובק יבשות וזמנים: הסדר המשפחתי התחיל בשעה 19:30 שעון הודו (צ'נאי), 15:00 שעון מקומי (לונדון ובריסטול), ו-24:00 שעון אוסטרליה (מלבורן). ממש שיעור בגיאוגרפיה שימושית.
אז זהו. לונדון, למרות הקורונה ולמרות שירה של חוה אלברשטיין, כן מחכה לכם. מאחלת לכל קהילת עין-שמר חג-שמח, בריאות ותקווה לימים טובים יותר שיבואו.

הגר זלקו//צרפת





הרגשה כזאת הרגשתי רק בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת-הימים. השמיים קדרו וכולם חרדו לקיומה של המדינה. היתה מין מועקה ולחץ בחזה. היה לנו אז צורך בסיסי ועמוק להיות ביחד, לחלוק את חוסר האונים. האוויר היה מלא פריחות, והיינו מתאספות אחר-הצהריים על הדשא, אימהות ותינוקות, מסך כבד של פחד ירד עלינו ורצון אחד בלבד - שכל זה ייגמר כבר. שכולם יהיו בסדר. שרק נצא מזה מהר. אני זוכרת את הפחד. הרבה פחד. יצחק רבין, שכיהן באותם ימים כרמטכ"ל, אמר לממשלה שזו "תהיה מלחמה קשה... תהיינה אבדות רבות״.
כמו אז, עברנו כאן עכשיו טלטלה פסיכולוגית גדולה וגל של סולידריות ונדיבות ממשיך ומציף את כל שכבות האוכלוסייה.
ביום רביעי 11 במרץ, טיפלתי כהרגלי בנכדי בן השלוש. למחרת הלכתי להתעמל, שמרנו רווחים, ובסוף השבוע, למרות הסיכון, יצאנו להשתתף בבחירות לראשות עיריית פאריס. בתי-הספר נסגרו וכל מי שיכול היה עזב את העיר. גם בתי, אלין, הציעה לי להצטרף אליהם ולצאת אל בית המשפחה בהרים. התייעצנו והחלטתי שארגיש חפשייה יותר בדירתי למרות הבידוד.
בני דני ואשתו היו במקסיקו ודאגנו להם מאוד, עד שחזרו במטוס כמעט ריק מאדם ודרך שדות-תעופה שוממים.
המשפחה הרחבה התארגנה דרך אמצעי התקשורת, חברות התקשרו לשאול אם צריך משהו והשכנות שלי הודיעו שהתינוק שלהן, בן השנה, חלה ויש לו מעל 40 מעלות חום… מזל שבקומה השלישית גר רופא.
למחרת התעוררנו בעיר רפאים. היה שקט גדול ולאוויר הקר היה ריח נדיר של ניקיון וטריות. אני גרה באמצע פאריס, ברחוב שחוצה את העיר ממזרח למערב במקביל לנהר. המדרכות והכבישים הפקוקים התרוקנו, כל בתי-העסק מלבד החיוניים ביותר - נסגרו.

תיבות הדואר ריקות. כל אחד מתמודד עם המציאות החדשה באופן המיוחד לו. הקטנים מרוצים בינתיים, הוריהם קצת פחות. ה״ילדים״, שתמיד נמצאים בלחץ עבודה בלתי אפשרי, עובדים מן הבית בקצב רגוע וזוהי ברכה בפני עצמה. לכולם יש לאן לצאת לטבע לטייל, ומכיוון שאני בקבוצת סיכון, מזהירים אותי שלא אעז לצאת. הכי גרוע בשבילי זה לא להיפגש עם הנכדים והילדים.
החדשות מדכאות, אני ממלאה את סוללת הטלפון שלי שלוש פעמים ביום. מסתכלת במייל, הפייסבוק מכוון לאתרי טבע וטיולים בארץ ובעולם וגם לקליטת חדשות ודעות מעניינות ואמינות. אני קוראת ספרים, רואה הצגות וסרטים, מנויה על עיתונות צרפתית וישראלית, אבל מה שהכי מרים את המורל זה ״ארץ נהדרת״, הם כבירים!
מה שטוב הוא שעכשיו אנחנו לבד בפאריס! רוח גדולה עברה וגירשה את כל התיירים, את תושבי הפרוורים הרחוקים, העירייה אספה את הקבצנים וחסרי-הבית. רק שליש מתושבי-הרובע נשאר בעיר והשאר יצאו ל״כפר״, כמו שהם רגילים להגיד. על בתים רבים נתלו כתובות של תודה לצוותים הרפואיים. ניידות משטרה ושוטרים רכובים על סוסים עוברים מידי פעם, בשקט, עושים סיורים. כמה חבל שדווקא עכשיו אי אפשר לטייל...
לפני הקורונה תכננו לבוא כולנו לפסח בארץ, ילדים ונכדים, חמישה מאיתנו כבר רכשו כרטיסים. אחר-כך נעצרו כל הטיסות, נאלצנו להתארגן לערוך את הסדר ב"זום". עתליה אופק, נכדתה של אחותי הבכורה ז״ל, דאגה לכל פרט עד הרגע האחרון: לתקשורת, לטכנולוגיה, להכנת הקושיות המקוריות, לביצוע הגראפי ועוד... והכל בשלוש שפות.
הייתי מאושרת לראות את בני משפחתי. חמישה בתים בישראל וארבעה בצרפת. מפאריס בצפון ועד תל-אביב בדרום והיה נהדר! רבים מהם לא ראיתי כבר שלוש שנים, האווירה היתה נעימה ומעולה, הרגשתי כאילו הבית כולו התמלא באורחים אהובים. הוכחנו לעצמנו שאפשר!



דור מורג//ארה"ב










נועם, אני וארייה (הכלבה שלנו) גרים כאן (בפיטסבורג, פנסילבניה) מאז אוגוסט האחרון – נועם עובדת בחברת היי-טק ואני לומד באוניברסיטה.
בפיטסבורג הכל סגור חוץ מהסופרים והמקומות החיוניים למיניהם, אבל אין סגר על התושבים. בימים יפים אנשים מסתובבים בחוץ ללא הגבלה (הם לא מהטיפוסים המתקהלים בכל מקרה, אז לא נראה שזה בעייתי).
בעיר יש מעט חוסר בנייר-טואלט ומסכות, אבל מי שמתאמץ וקם מוקדם, יצליח להשיג הכל בקלות. עם אוכל אין בעיה. מוצרי אלקטרוניקה (מצלמות אינטרנט וכו') קשה להשיג, ובחברות כמו "אמזון" שבימים רגילים מספקות הזמנות מהיום למחר, זמני המשלוחים עלו לשבוע-שבועיים.
אחוז החולים במחוז שלנו, הוא כמעט חצי בהשוואה לישראל (800 חולים על מיליון וחצי איש), ואחוז המתים מתוך החולים יותר גבוה מבארץ (20 מתוך 800). הפקולטה לרפואה באוניברסיטה שלי (UPMC) היא הספק הראשי של שירותי הרפואה פה, הם פיתחו בדיקות לקורונה ונמצאים בשלבים מתקדמים של פיתוח חיסון, כך שאנחנו אופטימיים.
מאז שהמגיפה הגיעה לפה, שנינו עובדים/לומדים מהבית. מדי פעם יוצאים לטייל עם ארייה, לעשות קניות בסופר או לשבת בפארק אם יש שמש.
הרוב המוחלט של החברים שלנו נמצאים בארץ, אז המעבר לחיי חברה בווידאו, קרה אצלנו הרבה לפני הקורונה.
בגלל המשבר התבטלו לנו 3 טיסות ונפלנו בבורסה, אבל חוץ מזה הקורונה משפיעה עלינו רק לטובה - יותר קל בעבודה/לימודים ורואים יותר את החברים והמשפחה כי כולם עברו לווידאו.
בליל-הסדר אכלנו מרק קניידעלך (Matzo Balls) שנועם הכינה, ואפילו נקלענו ל"זום" משפחתי לאיזה רבע-שעה.

קרן משיח//בית-דורות עין-שמר

מגיפת קורונה היא הסיוט הכי נורא של כל מנהל בית-סיעודי. בלילות הראשונים לא הצלחתי להירדם. מאוד כבד עלי המשבר הזה.
גם צוות העובדים נמצא במתח גדול, מחשש שהמגיפה תגיע אלינו.
כדי להתמודד עם המצב הנהגנו בבית-דורות נהלים חדשים
מידי בוקר מודדים חום לעובדים, ומקפידים לחבוש מסכות וכפפות, ולחטא את הידיים בתכיפות רבה.
ביקורי משפחות נפסקו, ורק דיירים שבני משפחתם גרים בעין-שמר, זוכים לפגוש אותם עם מסכות וכפפות. למי שיכול לדבר, אנחנו מארגנים שיחות וואטסאפ עם המשפחה.
יעל כהן (שעבדה במרכז הבוגר) מחליפה את הצוות המורחב, שדאג לתעסוקה ואינו יכול להגיע בימים אלו. היא דואגת לדיירים לשגרה של התעמלות, דפי עבודה, צביעת מנדלות, אפייה וכו'.

ליל-הסדר שנחגג אצלנו בדרך-כלל עם בני המשפחות בגדול, נחגג השנה במתכונת מצומצמת. ניר אלון ומירי גרוסברג ניגנו ושרו, קראנו את כל ההגדה המיוחדת שלנו, ושלחנו תמונות וסירטונים למשפחות.
מאוד מחכים שהכל יעבור ובשלום, ובינתיים מאוד מודים לערן אפל וצח"י שנענים לכל צורך ובקשה, תומכים ועוזרים.









מהנעשה ב"מבואות-עירון"//רקפת זהר ודורון ליבר - יו"רים

עם פרוס החג, כמה מילים מ"מבואות-עירון" – על מצבנו וכיצד אנו מתארגנים לנוכח משבר הקורונה.
כמו בקיבוצים גם למוסד יש צוות חירום, שמורכב מרכזי התחומים, ובאופן שוטף מתעדכן ומוצא פתרונות לבעיות שעולות. את הצוות מרכזים אלן אבישר - מנכ"לית המוסד, וניצן ירמר (ברקאי) - סמנכ"ל. וכמו בקיבוצים, מרשים ומרגש לראות את ההתארגנות היעילה, ואת הדאגה והאכפתיות שנכונים לנו תמיד וכעת שבעתיים.
למידה – עברנו ללמידה מרחוק בהתאם להוראות משרד-החינוך. בית-הספר היה מוכן ומאורגן לכך, נבנו מערכות כיתתיות, דומות למערכות המקוריות, כולל "שחרית" (שיחת מחנך) בפתיחת היום, ואנו מדווחים על כ-70% השתתפות בשיעורים! כרגע יצאנו לחופשת פסח, ואנו מקווים שעד שתסתיים, יצליח גם משרד-החינוך לקבל החלטות לגבי ההמשך ובעיקר לגבי הבגרויות – תחום שעדיין לוט בערפל.
ליווי רגשי – אנו מוזהרים מפני הקצנה במצבם של ילדים בסיכון או התפרצות של משברים רגשיים. מערך הייעוץ של המוסד מעניק תמיכה לתלמידים, להורים, למורים ולמחנכים.
פנימייה – פנימיית הצברים נסגרה והילדים התפזרו לבתיהם. חלק מהמדריכים יצאו לחופשה ואחרים מתגברים את מערך נעל"ה.
נעל"ה – מרבית הנערים נשארו במוסד ויישארו גם לתקופת חופשת הפסח, בה לרוב הם נוסעים להורים. זה מחייב אותנו להגדלת כוח-אדם ולתשומת לב מיוחדת, שכן אלה החניכים היחידים כיום במוסד. המועצה הרחבה (גוף שכולל נציגי הורים, מורים, מנהלים, חניכים, פנימייה וקיבוצי הבעלות) דואגת להעביר לחניכים מדי שבוע "חבילת שבת" הכוללת פרחים, מתנות ודברי מתיקה.
מוסיכלי – מרבית השיעורים ממשיכים מרחוק. מורים שלא מלמדים כלל – יצאו לחל"ת.
התארגנות תקציבית ותשלומי הורים – נעשו צעדים ראשוניים לצמצום הוצאות, בעיקר בכוח-אדם. במקביל היו מספר פניות של הורים בנושא תשלומי בית-ספר. חשוב לציין כי בית-הספר ממשיך למעשה לפעול בהתאם להנחיות משרד-החינוך ואירגוני-המורים, והגמישות שלנו בתחום זה מוגבלת. אנו מניחים שעם החזרה מהחופשה, תתבהר התמונה ונדע איך אנו ממשיכים את השנה, ובהתאם נבחן גם את נושא תשלומי-ההורים.
בצד משבר הקורונה אנחנו מקדמים הידברות עם המועצה האזורית בנושא בינוי ותקציבים. אנו מקווים כי ניתן יהיה להסדיר את יחסי המוסד עם מנשה באופן יצירתי, שייתן מענה לצרכי הצדדים. כמובן שכל צעד מהותי יעשה רק לאחר דיון מוקדם בהנהלת הבעלות ובהנהלות הקיבוצים.
נציין עוד שהאביב מורגש בכל פינה במוסד היפה שלנו (כיפאק לצוות הנוי), חבל שאתם לא יכולים לראות... נאחל לכולכם פסח שמח – לחבר-העובדים ולחניכים, להורים ולכל חברי-הקיבוצים שלנו. הרבה בריאות וחג אביב שמח!