יוסי יגודה
9.12.1935-15.4.2020
אנו נפרדים היום מחברנו היקר יוסי יגודה.
יוסי נולד בתשעה בדצמבר 1935 בתל-אביב, להוריו מאשה ויצחק,
שכמה שנים קודם לכן עוזבים את הבתים החרדיים בהם גדלו בפולין. יצחק מצטרף עוד
בגולה להכשרת "החלוץ" לתל-יוסף. הם עולים בשנת 1934 ארצה, שניהם יחד
בספינה, ונישאים. רוב בני משפחותיהם נספים כמה שנים לאחר מכן בשואה. למאשה נותרת
אחות אחת, וליצחק שני אחים ואחות.
המשפחה קובעת את ביתה ברחוב קק"ל (היום שדרות
בן-גוריון) בתל-אביב. בשנת 1940 נולד ומצטרף למשפחה הצעירה גם הבן השני - אילן.
ביסודי לומד יוסי בבית-הספר "נס-ציונה", וברקע ימי
המנדט הבריטי בארץ. גיל הנעורים עובר עליו בימי מלחמת השחרור ובשנים הראשונות של
המדינה הצעירה, כשהוא לומד בתיכון בבית-הספר "עמל מקס פיין". בגיל צעיר
הוא מצטרף לקן צפון תל-אביב של "השומר-הצעיר", אשר משפיע וישפיע על חייו
ומעצב את עולמו עד יום מותו. הזיכרונות והגעגועים לתל-אביב של ילדותו ונערותו
שסיפר עליהם תמיד, מרגשים ודומים מאוד לשיר ולזיכרונות של אריק איינשטיין
("זה לא בדיוק געגוע"), שאף הוא בוגר אותו הקן.
כבר בתקופת היותו חניך בתנועה, התגלו אצל יוסי כישורי המשחק
וההומור (שירש מאביו). הוא מרבה להופיע בקן ובגדוד "יחיעם".
המפגש הראשון של יוסי עם עין-שמר, מתרחש במחנה עבודה של
קבוצתו בקיץ 1952 בעין-שמר. בין חברי הקבוצה שעבדו בקיבוץ, היו גם חבריו הקרובים
של יוסי: הרב אורי זהר, הכלכלן חיים בן-שחר ועוד.
בסיום י"ב מתגייס יוסי לנח"ל במסגרת גרעין
"פלד" להשלמת קיבוץ מגן בנגב. השם "פלד" הוא בתרגום לרוסית
"סטלין", על-שם יוסף סטלין. הגרעין מורכב מהקינים - צפון תל-אביב,
יד-אליהו, קריית חיים, קריית בנימין וכפר אתא. בין החברים בגרעין היה גם חברנו
אורי חופי. מתוך 120 חברי הגרעין, רבים נשארו בקיבוץ מגן עד היום.
במסגרת השירות הצבאי, יצא יוסי לקורס מ"כים ולאחר מכן
לקורס קצינים, שם הוא פוגש את בני גילו מעין-שמר: עוזי מור,
חגי ארליכמן, עוזי סגולי, יונה ועלי אלון.
בשנת 1953 מגיע אילן לעין-שמר כילד-חוץ לקבוצת
"זית", בזכות הקשר של מאשה לדודה דב הנדל - חבר עין-שמר שנהרג בהתקפה
בשנת 1938. בעקבות אילן, מחליטים מאשה ויצחק לעבור לעין-שמר. במסגרת מבצע
"מהעיר לכפר" הם נפגשים עם מזכיר הקיבוץ איגנץ פלגי, ובשנת 1955 מאשרים את בקשתם, בתנאי שיביאו איתם את
הבן הגדול. יוסי מגיע לעין-שמר ולא למגן, ומשפחת יגודה התל-אביבית מתאחדת כאן
ומשתלבת היטב בחיי קיבוץ עין-שמר ובקרב חבריו.
בקיבוץ מצטרף יוסי לצוות הגד"ש וחוזר לנגב לעבד את
אדמות עין-שמר ליד קיבוץ שובל.
בעין-שמר פוגש יוסי את חנה מחברת הנוער "אלומות",
והם מתחתנים בשנת 1958 בחתונה גדולה עם זוגות נוספים.
בשנת 1959 נולדת בתם הבכורה דגנית ובהמשך נולדים עידן (שנקרא
על שם המדריך של יוסי בתנועה - עידן הורוביץ, שנהרג בהפגזה על תל-אביב במלחמת
השחרור), לימור ואלעד.
לפני 24 שנה נפרדנו מ-חנה זיכרונה לברכה לאחר מחלה קשה,
ונזכור גם אותה ביום זה, עת אנו נפרדים מיוסי.
יוסי עבד בגד"ש מספר שנים, ואז לאורך תקופה ארוכה היה
נהג המשאית של הקיבוץ, והוביל תוצרת חקלאית, מוצרי תעשייה ועבודות נוספות לגופים
שונים מחוץ לקיבוץ. לאחר מכן משמש יוסי שנים ארוכות רכז-קניות וגזבר, אקונום,
רכז-עבודה, סדרן-עבודה, עובד ייצור במיניפלסט ובמפעל-הגומי. לאורך תקופה ארוכה היה
מא"ז הקיבוץ והיה קשור עם כוחות הביטחון השונים בשמירה על קיבוצנו ועל האזור.
לאורך כל השנים המשיך יוסי להתבטא על במות עין-שמר,
בסיפורים, זיכרונות, הומור מיוחד, צחוק, הנחייה, תפקידים דרמטיים... לילדים
ולמבוגרים כאחד.
אנו נפרדים ממך היום יוסי יקר ואהוב, ומשתתפים בצערם הגדול
של דגנית, עידן, לימור ואלעד, רבקה, אילן וחנה, משפחתך הגדולה והענפה ו-12 נכדיך!
ימתקו לך רגבי אדמת עין-שמר שכה אהבת, יהי זכרך ברוך תמיד!
חמי סל
אבא אהוב שלי,
חלפו רק כמה שעות מאז שנפטרת, ואני לא מצליחה לעכל את הידיעה
שאתה כבר
לא איתנו.
איש יקר שכמותך, עם לב זהב, ידען, זכרן, עקשן, מצחיק ומלא
הומור. ככה אני רוצה לזכור אותך, וככה אזכור.
היית אבא אוהב לנו, ילדיך, וסבא אוהב לכל נכדיך. כמה היית
גאה בכל אחת ואחד מהם.
כשרציתי להוציא ממך חיוך באשפוז האחרון ב"שהם",
הייתי מספרת לך על הטיול של גל ואופיר ומיד חייכת. תמיד שאלת על אלון ושקד, שיתפת
פעולה בסרטים שלהם, והתגאית בכל שלב בחייהם.
נלחמת להיות עצמאי, נלחמת בכל המחלות, נלחמת בזיקנה, בכל
יום, בכל הכוח, ותמיד ידך היתה על העליונה.
גם כשכאבת, גם כשנפלת, ידעת לקום ולהתגבר.
עד הנפילה האחרונה שלקחה אותך מאיתנו.
נוח על משכבך, ליד אמא. אנחנו כאן נזכור אותך תמיד.
נחבק את רבקה שהיתה לצידך ב-20 השנים האחרונות ונשמור על
המשפחה שלנו.
דגנית
אבאל'ה היקר
איך אפשר לכתוב עליך בלשון עבר? עברת כל-כך הרבה, רצף של
סיפורים לא-נגמרים, שנשזרים בהיסטוריה של מדינת-ישראל המתחדשת. למעשה אתה ובני
דורך כתבתם אותה במעשיכם, בידיכם וברגליכם.
ילדות בתל-אביב במשפחה קטנה, שחלקה הגיע בדרך-לא-דרך לפני
המלחמה, וחלקה לאחריה היישר מהתופת הבוערת באירופה. למעשה אבא ודודה מרים היו
הצברים הראשונים במשפחה. וככה גדלת - צבר אמיתי של ארץ-ישראל, תחת שלטון המנדט
הבריטי, חניך ב"השומר-הצעיר" בקן צפון המפואר, יחד עם דמויות כמו אורי
זוהר וצעיר בגיל גם אריק אינשטיין, שעל
השפעתם בחיי התרבות במדינה לא צריך להכביר במילים. כולם היו בתפקידים משניים
בהופעות בקן, כי התפקיד הראשי היה שמור לאבא, שהיה שחקן מעולה.
תל-אביב של אז, לפי סיפוריך, הייתה מקום נפלא לגדול בו –
חוף-הים, הנמל, החולות, הפרדסים סביב העיר שמתחילה להתפתח, החברים הרבים... הסיפורים
הנהדרים שסיפרת לנו - איך גנבתם גויאבות מהחצר של פולה ודוד בן-גוריון ראש-הממשלה
שגר בשכנות, הטבעת "אלטלנה" ואיך שחית אליה כדי להביא לאילן רובה שיצא
משימוש. על האהבה לכדורגל, לכדורסל ולהפועל תל-אביב, ואיך משחקים שלמים עמדת
מאחורי השער של חודורוב השוער האגדי. למעשה הדבקת את כל המשפחה באהדה להפועל
ולחולצה האדומה, שעליה אנחנו משלמים מחיר עד היום. סיפרת על הטיולים בכל רחבי
המדינה עם הקן, ואיך אמא שלך רצה אחריך עם הנעליים, כדי שלא תלך יחף לטיול, לאחר
שברחת מהבית כי היא לא הסכימה שתצא לטיול. על הבריחה מהלימודים לבית-המשפט כדי
לשמוע דיונים משפטיים. על עבודתו של סבא יצחק בעיתון "דבר", ואיך היה
מהלוחמים שכבשו את יהוד, והעבודה שלו ב"שקם". על אורי זוהר חברך, שהיה
צועק מלמטה לסבתא מאשה: "גברת יגודה, הלילה אני ישן במרפסת אצלכם". על "מכון
שמשון" בהנהלתו של אלוף העולם בהאבקות הלפרין, ועוד-ועוד סיפורים שהיטבת
כל-כך לספר.
לאחר הצבא והשירות בנח"ל, התחיל פרק חדש בחייך - הצטרפת
לעין-שמר של שנות
ה-50, יחד עם הוריך, לאילן שכבר היה בקיבוץ. מהר מאוד התחיל
אבא לעבוד בענף הפלחה, לאורך שנים של עבודה קשה בשדות. היו אז לעין-שמר שטחים
גדולים בנגב, וחודשים רבים בילה אבא בחריש, זריעה וקציר באדמות הנגב הרחוקות,
מפעיל טרקטורים עם שרשראות, קומביינים וכלים כבדים. היתה לאבא הזכות להיות אחד
מהמגדלים הראשונים באדמות אלו, שהיום הן אסם התבואה של מדינת-ישראל.
בשנים אלו הכיר בקיבוץ את אמא, ובחתונה מפוארת וגדולה יחד עם
6 זוגות נוספים מהקיבוץ, התחתנו, הקימו משפחה והולידו ארבעה ילדים: דגנית, עידן
,לימור ואלעד, שבשמו יש את כל האותיות הראשונות שלנו.
בימי ילדותי, היה אבא נהג המשאית של הקיבוץ, לאחר שסיים
לעבוד בפלחה. כשקיבלנו אישור מדי פעם מהחינוך המשותף, יצאתי לנסיעות עם אבא. כל-כך
חיכיתי לנסיעות איתו, עד שבלילה לפני הייתי מתקשה לישון, מחכה כבר שיגיע הבוקר
ונוכל לבלות ביחד בנסיעות רחוקות. הערצתי את יכולתו להניע את המכונה הגדולה הזאת,
פעם להביא צינורות של מפעל-הגומי ללקוח זה
או אחר, ופעם להביא גרעיני תירס מ"דגון" בחיפה ל"גלעם", או
בלוקים מ"איטונג" לאתרי בנייה ברחבי הארץ. כשנסענו ביחד הרגשתי על גג
העולם תרתי-משמע, והכי כיף היה כשעצרנו לאכול משהו. כך היה נחסך ממני האוכל של
חדר-האוכל, שאז בלשון המעטה לא היה פשוט...
למדתי ממך להכיר את הארץ ולאהוב אותה. אבא הכיר את המדינה
כמו את כף ידו ובפרט את תל-אביב, תודות לזיכרון מדהים של כל מקום שהיה בו, או
אירוע שעבר בילדותו ובבגרותו. אי-אפשר לשכוח את הנסיעות של הקיבוץ לים בשבתות,
כאשר אתה מסדר מוקדם בבוקר את המשאית, כדי שתוכל לקחת נוסעים, ולאחר שחוזרים וכולם
הולכים לנוח, אתה מפרק הכל כדי שהמשאית תהיה מוכנה לעבודה בבוקר.
אבא היה שותף פעיל בחיי התרבות של הקיבוץ. אהבתו הישנה
למשחק, נתנה לו יכולות להופיע ברבים מהמופעים שעלו בקיבוץ והוא היה נהנה מכך מאוד.
הוא הנחה בכישרון גדול ערבי תרבות, חתונות ומופעים.
אבא מילא תפקידים רבים - הוא היה גזבר הקיבוץ מספר שנים והיה
הראשון לזהות את המשבר שאליו יקלע הקיבוץ. שנים אחר-כך כאב לו שלא רצו לשמוע אותו
אז.
אבא היה איש עם המון הומור וידע לצחוק על הכל. היתה בו
סקרנות לידע, היה קורא המון ופותר תשבצים גדול, והכי אהב לראות ספורט בטלוויזיה,
"מחלה קשה" שבה הדביק את כל בני המשפחה.
גאוותו הגדולה היתה המשפחה שהקים עם אמא, ואחר-כך הנכדים
הרבים. כמה מאושר היה מכל אחת ואחד מהנכדים, וכמה אהב לספר להם ולשמוע אותם. החיוך
שלו כשראה אותם, היה מרחיב את הלב.
גם לאחר שאמא נפטרה, ידע לקום מהמשבר ויחד עם רבקה הקימו תא
משפחתי יפה ודואג זו לזה. ידעו ביחד ליהנות מכל מה שהחיים בגיל המבוגר נותנים. הוא
הכיר משפחה חדשה ואוהבת שהסבה לו אושר גדול.
השנים האחרונות לא היו קלות לאבא - הגוף כבר לא היה בשיא
הכושר ולאט-לאט הגיל נתן את אותותיו, אך כבן-יגודה עקשן הוא לא השלים עם כך.
בהכרתו היה עדיין הילד והנער מתל-אביב, רוכב אופני הכביש בקבוצה של עין-שמר, או
האבא הכל-יכול והסבא הצעיר שלוקח את אלון על הטרקטור לזהות מכוניות בכביש.
כך גם ארצה לזכור אותך אבא אהוב.
עידן
יוסי חבר ואוהד
// עוזי מור
את יוסי אני מכיר שנים רבות והוא מהטובים שבחבריי.
המפגש הראשון שלנו היה במסגרת משחקי השומריה, שנערכו בשנת
1952 בתל-אביב. שיחקתי שם עם הפועל עין-שמר בטורניר כדורעף, עוד לפני שהתפרסמנו,
אבל כבר היינו טובים וניצחנו את הקבוצות האחרות. בסיום ניגש אלי בחור צעיר, צנום
וביישן וסיפר שצפה במשחקים והוא אוהד אותנו כי אח שלו לומד בעין-שמר. הבחור הזה
היה יוסי.
יוסי הפך לאוהד של הפועל עין-שמר, ולא פעם היה רוכב על
אופניו מתל-אביב לעין-שמר וחזרה (כמאה קילומטר), רק כדי לצפות במשחקים שלנו.
יוסי אהב מאוד כדורעף, אבל לא שיחק בעצמו. הוא הסתפק בלהיות
אוהד נאמן במיוחד. נדמה לי שבצעירותו שיחק קצת כדורסל, אם כי אף פעם לא היה גבוה
ואתלטי. היתה לו זריקה ייחודית ומוזרה לסל, שבאופן מפתיע גם הצליחה לא פעם לקלוע.
כשיוסי הגיע עם ההורים לעין-שמר נעשינו חברים טובים, וגרנו
יחד בצריף שהיה איפה שהיום נמצאת המרפאה.
יוסי וחנה גרו לא רחוק ממני ומ-דינה, ולא היה שבוע בו לא
נפגשנו לקפה ועוגה מעולה של חנה. היה לי אז חבר טוב ששמו גדעון (אבא של דלית
בן-דור וצאלה מור, שנהרג במלחמת יום-הכיפורים). פעם גדעון שאל אותי מי זה הבחור
שהוא רואה אצלי הרבה בבית, האם הוא בן-משפחה. אמרתי לו שהוא יותר מבן-משפחה.
דגנית, בתו הבכורה של יוסי, נולדה בהפרש של ימים אחדים מבני
הבכור יפתח. כך זכינו גם לגדל את הילדים יחד, להיפגש בבתי-הילדים ולחוות את הילדות
שלהם במשותף.
אחרי שנפצעתי במלחמת יום-הכיפורים, שכבתי ברמב"ם
כשהעיניים שלי חבושות. יוסי הגיע לבית-החולים והיה מאוד נרגש והמום מהמראה שלי.
במשך שעות ארוכות, בערך משמונה בערב ועד חצות, הוא ישב ליד מיטתי ושתק. למרות שלא
יכולתי לראות אותו דרך התחבושות, ידעתי שהוא יושב לידי ולא מסוגל לדבר כי הוא בוכה.
בתקופה הארוכה של השיקום אחרי הפציעה, היו שניים שעזרו לי
במיוחד:
עוזי סגולי – שהיה מגיע אלי הביתה, בלי שאפילו ביקשתי, מתקן
ומסדר כל מה שצריך,
ויוסי יגודה – שהיה מקריא לי קטעים שבחר עבורי מתוך עיתון
על-המשמר והיה הקשר שלי לעולם.
לאחר שעזבתי את הקיבוץ, הקשר שלנו נחלש, אבל במשך שנים רבות
יוסי היה מהטובים שבחבריי.
למרות שלאורך השנים איבדתי הרבה חברים ופקודים שלי, קיבלתי
קשה את הידיעה על מותו של יוסי. במעט שדיברתי איתו כשהיה חולה, הבנתי ממנו שהוא
מתקדם ועולה על "דרך-המלך". הופתעתי מאוד וקיבלתי את מותו בצורה קשה.
מאמר מערכת
בשבוע האחרון הדהד בראשי פסוק יפה במיוחד מספר בראשית.
המילים בפסוק נאמרות על-ידי יעקב אבינו, כאשר הוא מתקרב לארץ כנען, אחרי שנים רבות
בגלות. שנים קודם ברח יעקב מכנען כשהוא לבדו וחסר-כל, וכעת הוא חוזר עם נשותיו,
בניו, בנותיו ורכוש גדול. מתוך חשש מהבאות, הוא פונה לעזרת ה' ופותח בתודה על כל
הטוב שהביא לו:
"... כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת
הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב' 11).
כשיוסי יגודה הגיע לעין-שמר לפני שנים רבות הוא הגיע
"במקלו" - בחור צעיר ומשפחה קטנה שכללה ארבע נפשות: שני הורים ושני
בנים. השבוע כשנפרדנו ממנו, הוא השאיר אחריו בעין-שמר "שני מחנות"
גדולים ומרכזיים בחיי הקיבוץ של בנים ובני-בנים. כה גדולים, שנדמה לי שהקיבוץ כולו
טולטל מההודעה על מותו.
לפני שנה ראיינתי את יוסי ראיון אישי מקיף לעלון, וכך זכיתי
לראשונה להכיר אותו יותר. גיליתי אדם חם, רגיש, מעניין, חכם, מצחיק, עשיר בעשייה
ותובנות. למרות שבשעות שהייתי בביתו ודיברנו וחיטטנו בהמון התמונות, היה ניכר עליו
שבריאותו רופפת והוא התקשה ללכת, הרגשתי שאני נמצאת במקום מלא חיים.
חלקו הראשון של העלון השבוע מוקדש לזכרו של יוסי יגודה - אדם
יקר שיחסר מאוד בנוף עין-שמר. תנחומים לדגנית, עידן, לימור, אלעד, רבקה, אילן,
חנה, נכדיו, אחייניו וכל בני המשפחה הגדולה.
חלקו השני של העלון השבוע, מוקדש ליום השואה. בעיצומה של
מגיפה קשה, אפשר היה לחשוב שלא יהיה מקום לעסוק בזיכרון השואה ושיום זה השנה יורגש
פחות. אבל לזיכרון השואה מאפיינים ייחודים ובלתי צפויים, ומספיק לי לשמוע מה עושים
בו הלאומנים והגזענים המתרבים מסביב, כדי למהר ולחזור למאבק שאינו מסתיים על
הזיכרון העוצמתי והחשוב הזה. אם כן, בחלקו השני של העלון השבוע ארבעה מכתבים
מתקופת השואה:
את הראשון הביאה לעלון תמי גרון-אפשטיין כלתם של אסתר ונעמן
אפשטיין (אשתו של עמית) והוא נכתב לאביה.
השני הוא קטעים מסיפור הישרדותה של גניה סל שנכתבו עבור
עבודת השורשים והמסע לפולין של נכדה שחר,
השלישי הוא פתק שקיבלו עדה ואורי שפירא בדנמרק ושלח אותם
לסיפור שלא הכירו,
ואת הרביעי, קצר ועוצמתי, הוצאתי מהאלבום המשפחתי.
סיגל דקל
"מאבא ואמא שאוהבים אתכם כל-כך"
בשנת 1942 מנתה משפחת גרון בהולנד ארבע נפשות:
בטסי, מאיר וילדיהם - שאול בן 3 וברנרד בן שנתיים.
בטסי ומאיר יצרו קשר עם המחתרת ההולנדית ובסיועם הסתתרה
המשפחה מהנאצים. על מנת להגדיל את סיכויי ההישרדות, כל אחד מבני המשפחה הוסתר
במקום אחר במשך שלוש שנים. שאול וברנרד נמסרו כל אחד לחוד למשפחות נוצריות
הולנדיות, פעילות במחתרת.
לאורך כל שנות המסתור, שמרו בטסי ומאיר על קשר עם המשפחות
המאמצות ועם ילדיהם באמצעות מכתבים ואף ביקרו אותם מספר פעמים.
ביוני 1943, כתשעה חודשים לאחר שנמסרו למשפחות המאמצות, כתבו
בטסי ומאיר לילדיהם הקטנים מכתב - מעין "צוואה רוחנית":
16 ביוני 1943
שאול היקר וברנרד היקר,
כבר עברו תשעה חודשים מהיום שנאלצתם לעזוב את בית הוריכם
ומצאתם בית חדש, זמני, אצל הורים טובים אחרים. סיפרנו לכם שאתם יוצאים לחופשה, ולא
ידענו מתי ואם נתראה שוב, כי החיים שלנו פה כיהודים היו קשים ומלאי סכנות. את
הגורל שנפל על כמעט כל היהודים האחרים בהולנד ובאירופה, שהיו מגרשים אותנו מביתנו
ושולחים אותנו לפולין, רצינו לחסוך מכם, ילדים יקרים, שכן לגבי מהות הגורל הזה לא
היה לנו כל ספק, כי הכרנו את רודפינו הגרמנים. מה שקרה בדיוק ליהודים שגורשו,
אנחנו לא יודעים עדיין, אבל שהם הופקרו למצוקה אדירה, לעבדות, לרעב, למחלות
ולעיתים קרובות גם למוות, זה בטוח. ועל כן נאלצנו אנחנו, אבא ואמא שלכם, להיפרד
מכם לזמן מה, כדי לחסוך מכם את הגיהינום הזה, שככל הנראה לא הייתם יוצאים ממנו
בחיים.
ההורים הזמניים לקחו אתכם אליהם באהבה וברצון כה גדולים בזמן
המלחמה, אתם חבים להם את חייכם ואנו מקווים שמאוחר יותר בחייכם לא תשכחו זאת לעולם
ותדעו לגמול להם על התנהגותם האצילית.
היינו כה מאושרים, ארבעתנו ביחד. הייתם ילדים כה נפלאים,
שתוכלו להבין כמה כבדה ההחלטה הזאת על ליבנו. אך במלחמה נוראה זו, היה זה מעשה
נפשע לולא היינו אוחזים בשתי ידיים את ההזדמנות להציל אתכם. אחרי תשעה החודשים
הללו אנחנו כבר משוכנעים שחסכנו מכם צער ומצוקות, שכן בזמן הזה חווינו חוויות קשות.
את סבתא - אמא של אמא, דוד מאוריץ וסיג הקטן כבר גירשו, ואנו
חוששים שגם יתר בני
המשפחה יגורשו בקרוב. אנחנו ברחנו כאן בהולנד, ואם ירצה
אלוהים לא ימצאו אותנו הגרמנים. אך במידה ולא נוכל לחמוק מגורלנו, ייתכן שלא נראה
אתכם עוד. על כל פנים, אנו מתנחמים במחשבה שתצאו בריאים ושלמים מהמלחמה הזו,
ושתמשיכו לחיות כיהודים חזקים, טובים וגאים.
אנחנו, אמא ואבא שלכם, הבנו כבר מזמן, כמו יהודים רבים
אחרים, שהגורל שלנו, היהודים, בכל ארץ מחוץ לפלסטינה שלנו, יהיה בלתי אנושי ובלתי
מכובד, אך הבנייה של ארצנו לא התקדמה במידה מספקת על מנת שתוכל לקלוט אותנו לפני
פרוץ המלחמה הזאת, ואנו מקווים שאתם תוכלו להמשיך בעבודה שלנו ולקדם את בניית הארץ
בדרך הטובה ביותר, בין אם כחקלאי או מהנדס, כפועל או כפרופסור, בכל דרך שבה תוכלו
לשרת את ארצכם היהודית ואת העם היהודי בצורה המועילה ביותר. כי אל תשכחו לעולם -
כבוד הוא להשתייך לעם היהודי העתיק, אף שאויבינו הרבים בעולם טוענים את ההיפך. העם
היהודי
הנחיל לעולם נחלה מוסרית ורוחנית כפי שלא עשה שום עם אחר
במהלך ההיסטוריה, ולא היה גם שום עם אחר שנגזר עליו לסבול כמונו.
ואל תשכחו לעולם שלטווח הארוך לא נוכל לחיות מאושרים כאנשים
רגילים, אלא בארץ משלנו, כלומר בפלסטינה. ואל תאמינו שהתבוללות תעשה אתכם מאושרים.
לטווח הארוך תצטרכו לשלם ביוקר על טעות זו. היסטוריית התפוצה של כמעט 2,000 שנה,
לימדה אותנו זאת בדרך הקשה.
אף שאנו עצמנו לא היינו אדוקים ממש, בכל זאת כיבדנו את
המנהגים היהודיים ואת השפה העברית, ואת המורשת התרבותית הזאת איש לא יכול לקחת
מאתנו, והיא זו ששמרה תמיד על העם היהודי.
ועכשיו ילדיי, אנו חיים בתקווה שבקרוב נהיה שוב ביחד ונוכל
לגדל אתכם בעצמנו, אבל אם הגורל ירצה אחרת ולא נראה אתכם עוד, חיו חיים טובים
ומאושרים והיו יהודים אמיצים וטובים. דאגו לכך שאתם וילדיכם לא תצטרכו לעבור
ולעשות את מה שנגזר עלינו לעשות, המשיכו להיות אמיצים ולשמור על המורל כפי שאנו
עושים זאת עכשיו, אף שתנאי החיים הם קשים ביותר.
אסיים בברכה היהודית: "השם יברכך וישמרך, יאיר פניו
אלייך ויחונך, יישא ברכה ויישא לך שלום".
אבא ואמא שאוהבים אתכם כל-כך.
בשנת 1944 נתפסה בטסי (בלהה) ואן-סטרן-גרון, נכלאה במחנה
מעבר הולנדי, הועברה לטרזינשטט ומשם לאושוויץ והומתה בתאי הגזים. בת 37 היתה במותה.
בשנת 1945 בתום המלחמה, אסף מאיר את שני בניו מהמשפחות
המאמצות והחל בשיקום המשפחה מחדש. הוא נישא בשנית לאנה רוזלר, ניצולת שואה אף היא,
ולבני הזוג נולדו עוד שני בנים - גדעון ודני. כל בני המשפחה (מלבד שאול) עלו ארצה
לאחר מלחמת ששת-הימים. שאול נשאר בהולנד, נפטר ונקבר בארץ. כיום מונה משפחת גרון
המורחבת כ-45 נפשות, על פני 3 דורות – 10 נכדים ו-21 נינים.
ברנרד – אבא של תמי (אשתו של עמית אפשטיין), שמר על קשר עם
"משפחתו המאמצת" במשך כל חייו – בין השאר, חגגו בני משפחתו המאמצת
בחתונה של תמי ועמית, וברנרד ומשפחתו ליוו את תהליך ההכרה בהם כחסידי אומות עולם.
שבוע לפני מותו, הספיק ברנרד להתקשר אליהם ולהיפרד...
את המכתב שכתבו בטסי ומאיר לסבו, לקח איתי
אפשטיין (בנם של תמי ועמית) למסע לפולין בשנה שעברה. הוא קרא אותו בפני
חבריו לכיתה, אמר "קדיש" והניח אבן לזכרה של סבתא-רבתא שלו במחנה
אושוויץ.
"אני מחויבת לצוואה של אבא שלי,
ואני חייבת להמשיך לחיות"
קטעים מתוך דברים שסיפרה
סבתא גניה (גולדה) סל לנכדה שחר:
"... אחרי שאיבדנו את אחותי הגדולה ואת
אמא, אבא שלי שהיה אדם חכם ומצחיק, הלך ואיבד תקווה. הוא היה בן 48 כשנכנסנו לגטו,
ואמא היתה בת 37. הוא אמר לי: "גולדה'לה, אנחנו אבודים". אמרתי לו:
"טאטעשי, איך אתה מדבר ככה? אתה אדם עם כל-כך הרבה אמונה". אז הוא אמר:
"איך את קוראת לי טאטעשי? איזה מן אבא אני שלא מסוגל לשמור על הילדים שלו?
איך אפשר לשמור על אמונה במקום הזה? תקעו אותנו כמו מלפפונים חמוצים בצנצנת,
ואנחנו לא יכולים לעשות כלום".
הוא היה מקפיד שלא נלך ביחד. שנצא רק אחת אחת או בזוגות, כדי
שמישהו יישאר. הוא היה אומר: "שלפחות אחת מכן תישאר, שלא יחסלו דור
שלם". ואז איבדתי את כולם, כמעט ביום אחד. יצאו שתי אחיות ולא חזרו, אז יצאו
עוד שתיים לחפש אותן ולא חזרו. יצאתי אחריהן, חיפשתי, חיפשתי, ויותר לא ראיתי אותן
ולא את אבא שלי...
באחד הימים תפסו אותי עם קבוצה של בנות. העמידו אותנו בשורה
עם ידיים על אדן החלון הקפוא ואמרו לא לזוז. ידעתי שהולכים להרוג אותנו אז
הסתובבתי והבטתי לחייל בעיניים והוא במקום להרוג אותי, החטיף לי עם קת הרובה בפנים
והתעלפתי. כשהתעוררתי הייתי בתחנת המשטרה. התברר לי ששוטר יהודי ששמו קליין, ראה
אותי בתוך ערימת הגופות והבין שאני עדיין חיה. שלושה ימים הייתי בתחנת המשטרה.
בהתחלה לא זכרתי שום דבר, בקושי את שמי, אבל הוא כל הזמן אמר לי: את עוד תזכרי, את
עוד תזכרי, וכך היה.
כבר לא הייתה לי משפחה ולא היה לי בית. נותרתי לבד בעולם של
רעב, השפלה ומחלות. הסתובבתי ממקום למקום, מתחמקת מהמשלוחים שיצאו מהגטו אל מחנות
הריכוז, מחפשת מעט ביטחון. עד היום יש לי חלום שחוזר על עצמו - אמא שלי יושבת בראש
גרם מדרגות גבוה גבוה, ואני קוראת לה: "אמא, אמא, בואי אלי! למה את לא
יורדת?" והיא אומרת: "את לא מבינה שאני לא יכולה?" הלב כואב לי
כשאני רואה אותה...
היו עוד המון פעמים שהצלחתי להתחמק מהאקציות בגטו. אני לא
יודעת איך הצלחתי להינצל. חשבתי שההורים שומרים עלי מלמעלה. בדיעבד - היה לי גם
מזל, וגם עזרתי לעצמי. הפרינציפ היה תמיד ללכת קצת אחורה, קצת הצידה, וכשאף אחד לא
שם לב, להתחמק לאחד הרחובות. פעם אחת אספו את כולם, ניצלתי רגע שלא הסתכלו וברחתי
לאיזה בית. זה היה רחוב מילא 22. אחרי המלחמה התברר לי שזה
בית משפחתו של זכריה, בעלי לעתיד... איזה עולם...
הרבה ילדים ונערים התאספו סביב אנילביץ'. אליי הגיע אחד בן
14 והזמין אותי בסוד להצטרף (למרד גטו וארשה), אבל לא רציתי. אמרתי לו שאני מחויבת
לצוואה של אבא שלי, ואני חייבת להמשיך לחיות. אז הוא אמר: "איך את יודעת שכאן
יש לך יותר סיכוי?" עניתי לו ששם הולכים להילחם ובמלחמה מתים...
"חפשו את השם הזה ותקבלו את הסיפור"
לפני כחודש, היינו עדה ואני, בביקור אצל בננו יעל בדנמרק.
ביתו של יעל נמצא בפרבר של עיר קטנה והרחובות היו כמעט שוממים. יום אחד יצאנו
לקניות והלכנו לבדנו על גשר גדול מעל מסילת-ברזל. עבר לידנו אדם מבוגר, שמע אותנו
מדברים בינינו ושאל באיזו שפה אנחנו מדברים. כשענינו "עברית", הבין
שאנחנו מישראל ושאל מאיפה הגיעו הורינו. ענינו "פולניה", והוא אמר:
"אני חי בדנמרק הרבה שנים, אך במקור אני פולני. היה לי פעם חבר פולני טוב
ומיוחד. סיפורו מעניין מאוד, בוודאי חשוב ליהודים, אך גם לכל אדם בעל לב ורגישות
למעשי עוולה קשים". הוא הוציא מכיסו פתק ורשם לנו את שמו של החבר - ויטולד
פילצקי, וביקש מאיתנו: "חפשו את השם הזה ותקבלו את הסיפור".
כשחזרנו הביתה חיפשנו את השם שנתן לנו וקראנו על הקצין
הפולני ויטולד פילצקי. הוא נולד בשנת 1901
בעיירה ליד גרודנו. בשנת 1920 אחרי מלחמת העולם הראשונה, התגייס לחיל-הפרשים
הפולני ועם הזמן הגיע לדרגת סרן. הקצין ויטולד פילצקי שמע על מעשי הזוועה שמבצעים
הנאצים בפולין, בין השאר תפסו קצינים
פולניים שהכיר אישית ונעלמו עקבותיהם. עד מהרה פשטו שמועות שהגרמנים מקימים מחנה
מעצר ליד העיר אושווינצים בשם אושוויץ. ההשערה הייתה שהקצינים הוגלו למחנה זה.
ויטולד פילצקי הסגיר עצמו מרצונו לגרמנים והגיע לאושוויץ. כך נחשף למעשי הזוועה
שמבצעים הגרמנים
באסירים, יהודים ברובם ובני עמים אחרים. הוא הזדעזע ממה שראה
והחל לכתוב בסתר יומן על הנעשה במחנה אושוויץ - העינויים, ההוצאות להורג ההמוניות
ביריות ובגזים, שריפת הגופות להעלמת הפשעים ועוד. בשנת 1942 החל להעביר בסתר דוחות
מהמחנה לבעלות-הברית – לבריטניה, לארצות-הברית ולפרטיזנים בפולין. הוא ביקש שיפעלו
להפסקת מעשים נוראים אלה, אך ללא הועיל. בשנת 1943 נתפס והושם במאסר, אבל לאחר
כחצי-שנה הצליח להימלט. הוא הגיע לוורשה, חדר לגטו והשתתף במרד. הוא הקים גוף
התנדבותי שנקרא "צבא פולין הסודי", שעזר לפרטיזנים ברחבי פולין ומסר
לכוחות הברית ידיעות מודיעיניות חשובות.
בתום המלחמה עברה פולין לשלטון סובייטי. בשנת 1948 נעצר
פילצקי על ידי הקג"ב באשמת "סיוע לאימפריאליזם זר", וזאת בשל
הדוחות שהעביר לבריטניה במהלך המלחמה. במשפט ראווה נידון למוות והוצא להורג בירייה.
הוא הספיק לפרסם את היומן שכתב בשם "דו"ח פילצקי", ועדותו הגיעה אל חשובי העיתונים
בעולם, אך לא לברית-המועצות. הוא זכה להערכה רבה וכונה "אחד מגיבורי המלחמה
הגדולים ביותר". הרב הראשי של פולין - מיכאל שודריך כתב: "כשאלוהים ברא
את האדם, הוא חשב שכולנו צריכים להיות כמו ויטולד פילצקי". ההיסטוריון הבריטי
נורמן דייויס כתב: "אם היה גיבור בין
בעלות-הברית במלחמת העולם, היה זה ויטולד פילצקי". שגריר פולין בארה"ב
תיאר את פילצקי כ"יהלום בכתר גיבורי פולין" ו"הדוגמא הגבוהה ביותר
לפטריוטיזם פולני".
אורי שפירא
"אני נשארתי בחיים"
המכתב בצילום נשלח מפולין בסוף המלחמה, על-ידי מרים
שטרנברג-וכסלר, לאחותה תקווה שטרנברג-שילר מקיבוץ מענית. לאורך שנות המלחמה, ידעה
תקווה שאחותה מרים נמצאת בפולין, אך לא ידעה מה עלה בגורלה. לקראת סוף המלחמה
נולדה בתה של תקווה, בדיוק בתאריך הלידה של אחותה, והיא חשבה לקרוא לה מרים לזכרה.
ואז הגיע המכתב, והתינוקת קיבלה שם אחר – שלומית (דקל).
שתי האחיות לבית שטרנברג מהעיר לודג' שבפולין, שהוריהן,
ארבעה אחיהן ושתי אחיותיהן נרצחו בידי הנאצים – נפגשו בשנת 1948 במענית (בתמונה).
תודה לבן-הדודה המועדף – איתמר וכסלר – על התמונות.
מחשבות, רגשות ותודות
// אירית פואה
לפני כחודשיים צפינו כולנו בנעשה בסין ובמיוחד בחבל ווהאן
ואף השתתפנו בצערם. תוך כמה שבועות קיבלנו תמונות קשות מרחובות איטליה ואז הגיעו
ההנחיות להתמודדות עם המגפה גם אלינו והשתנה אורח חיינו.
קיבלנו שיעור מזורז מהי גלובליזציה - התפשטות נגיף הקורונה
ברחבי העולם ובארץ שינה
ומשנה סדרי עולם וחייב את כולנו לשנות את אורח חיינו. זהו
שיעור באחריות חברתית ובהתמודדויות רבות ומאתגרות בכל מארג חיינו כפרטים וכקהילה.
עכשיו כבר ברור מעל לכל ספק, שהקורונה תישאר איתנו לעוד זמן.
כבר לא מדובר ב"מצב
חירום" שתיכף יגמר, אלא ב"שיגרת קורונה "
שתלווה אותנו ותהיה חלק מחיינו בעתיד הנראה לעין. עלינו להתארגן בצורה כזו שתתאים
למצב הנוכחי של שגרת חיים אחרת המאופיינת בהשתנות רבה, באי-ודאות ובמצבים לא
פשוטים של יחידים, משפחות והקיבוץ כולו.
יהיה עלינו למצוא את המבנה הארגוני הנכון לכך, אחרי חשיבה
משותפת של הגורמים השונים. התחלנו בכך
בישיבת הנהלת קהילה שהתקיימה השבוע ונמשיך בימים הקרובים.
בימים ובשבועות הקרובים מתוכננת חזרה מדורגת לשיגרה – מקומות
עבודה יפתחו, גנים
ובתי-ספר יחזרו לפעילות, מרחבים ציבוריים יחזרו לשימוש ועוד.
יחד עם זאת, המקומות
הללו לא יחזרו לפעילות במתכונת אליה התרגלנו והכרנו כל
חיינו, ויש לקחת זאת בחשבון
ולהיות מוכנים לכך עד כמה שניתן. החזרה לשיגרה תתבצע בצורה
איטית ומבוקרת ונצטרך
להיות סבלניים ולגלות אורך רוח לאורך הדרך. נצטרך להמשיך
ולהקפיד כולנו על ההנחיות המיוחדות ועל "הריחוק החברתי", תוך הבנה שכל
אחד אחראי לאחר, תוך מתן מענה נכון לאפשרויות של החזרה למסגרות הקיימות.
השבועות האחרונים מתאפיינים בלכידות חברתית, אני נהנית לשמוע
זאת מרבים. הדאגה
לכולם, השמירה על הרוח הקהילתית ותחושת הביחד, בהחלט יכולים
להוות מקור לגאווה, הערכה והסתכלות קדימה לשימור והעצמה.
חשוב לי לציין פעם נוספת את התודה הכנה לכל העושים במלאכה
לטובת כולנו, תוך חשיבה מעמיקה, יצירתיות ואכפתיות רבה - המתנדבים, צח"י,
בנות התרבות החרוצות ובעלי התפקידים השונים.
מאחלת לכולם ימים טובים, שקטים, בריאים ושמחים.