מאמר מערכת
הביטוי המטאפורי הרווח בימינו - "להיכנס מתחת
לאלונקה", הוא ביטוי מיליטריסטי דוחה בעיניי וגם טיפשי. הרי יש באזרחות (ככל
שאני מבינה אנחנו אזרחים ולא חיילים) אלונקות על גלגלים ואין שום צורך לסחוב אותן
על הכתפיים. אבל כדי להשתלב במרחב כראוי, ברצוני להכריז כי גם העלון נכנס
"מתחת לאלונקה", בכך שעל אף שאזל שער האביב (בעוד האביב בעיצומו) אנו
נמנעים מלהדפיס שער חדש וחוזרים לגרסה המוקדמת של השער הזול יותר.
בשבוע הבא לא ייצא עלון, על מנת להוזיל את ההוצאות החודש
ולבדוק התארגנות חדשה.
העלון הבא ייצא בערב חג שבועות, חג הקיבוץ - 28.5.
לפני 30 שנה יצא בארץ אחד הסרטים היפים שראיתי, וכולו
"שיר" אהבה לקולנוע – "סינימה פרדיסו". בסצנת הסיום הבלתי
נשכחת שלו, נראה טוטו, שבינתיים גדל להיות במאי סרטים מפורסם, יושב בחדר ההקרנה
הפרטי והמפואר שלו ברומא, וצופה ברצף סצנות רומנטיות "לא מוסריות",
שנחתכו במצוות הכומר המקומי, מהסרטים שהוקרנו בבית-הקולנוע הישן בעיירת ילדותו
הקטנה.
"סינימה פרדיסו" אינו סרט
קיבוצי, אפילו לא ישראלי (הוא איטלקי-צרפתי), אבל דווקא הוא מתקשר בראשי לנושא
העלון השבוע, בגלל הדרך הנפלאה שבה נכרכים בו יחד מקום קטן ומסך גדול.
לפני שקיבוצניקים התחילו ליצור סרטים ולפני שהקיבוץ שימש
נושא לסרטים, היה בקיבוץ עולם שלם ומקסים של הקרנה וצפייה בסרטים – מקרינים,
מכונות הקרנה של 16 מ"מ או 32 מ"מ, מסכים וקירות להקרנה, מזמיני סרטים,
מביאי סרטים מתל-אביב, סרטים שנקרעו ומנורות שנשרפו במהלך ההקרנה, הצצות לסרטים,
סרטי קיץ על פיקה בדשא הגדול, סרטים בחדר-אוכל שקשה לראות כי מסתירים, סרטים באולם
הספורט שקשה לראות כי נורא קר...
העלון השבוע הוא כמו "סינימה פרדיסו" אבל שלנו,
וכמו הסרט המופתי ההוא, גם כאן לא מדובר הרי בקולנוע, אלא בחיים עצמם.
סיגל דקל
יגאל תיבון
"המבוקשים"
ממרום גילי ושערי ההולך ומלבין, אני משקיף ונזכר בשלל הסרטים
שכתבתי ויצרתי מאז שהגעתי לכאן בשנת 1968 ועד היום (המגיפה הנוכחית בלמה באחת את
מאמציי לגייס מימון ליצירת סרט חדש הממתין לשלב העריכה).
ההוויה הקיבוצית וה"עין-שמרית" שלי, מהווה חלק לא
קטן מהעשייה הקולנועית שלי. זה התחיל כמובן בסרט "הרדיפה", שבו יצחק
יגודה גנב תרנגולות מן הלול, ואבנר ארבל רדף ותפס אותו; והמשיך ב"בעקבות
התרנגולות" עם אבינועם גולן, אבנר ארבל וקבוצת "אילנות".
אחר-כך באה התקופה של חבורת "גליריס" שלנו:
"אל הגבעה" עם אורי חופי, סרט לטלוויזיה הישראלית על להקת הגבעטרון,
"בנים ובני בנים" עם שחקני "בימת הקיבוץ",
"לגדול ביחד" על ילדות
בקיבוץ, "לגעת במים" על מסע ימי של קיבוצניק לדרום-אפריקה, "צועקת
לגלים", "שדה האפונים הירוקות" ו"כל אחד לפי יכולתו".
עשיתי סרטים מכל הסוגים - עלילה, דוקו, תדמית, פרסומת, בארץ
ובחו"ל; אבל מכל תקופות היצירה שלי, התקופה האהובה והמרנינה ביותר שחוויתי,
היתה במסגרת חבורת "גליריס" בשנות ה-70.
אני זוכר בהתרגשות את חדוות היצירה שליוותה אותנו עם כל סרט
חדש שעשינו, את ההופעות ברחבי הארץ עם הסרטים ובעיקר עם "ספינת הדגל" -
"המבוקשים", מערבון קומי שהוא סרט הסברה למועצה אזורית מנשה.
אני חייב להזכיר בעונג את אנשי חבורת "גליריס":
וילי (משמאל בתמונה) ורפי שפירא זכרם לברכה, אבנר ארבל ואבינועם גולן יבדלו לחיים
ארוכים.
עשרות רבות של חברי עין-שמר שיתפו פעולה בהפקת הסרטים, ואני
מרגיש בר-מזל שזכיתי לשיתוף הפעולה הזה.
למעלה מ-20 שנה אני חולם, כותב ומשכתב תסריט לסרט ארוך,
קומדיה סאטירית בשם
"גליריס-צלולואיד בקומונה",
סרט חצי אוטוביוגרפי המספר על יוצר סרטים צעיר בקיבוץ, הנאבק ליצור סרטים למרות
הכל (הסרט כולל קטעים מקוריים מסרטי החבורה). אם ירצה הגורל אצליח לביים אותו
בעתיד.
קטעים מתוך: "העולם הזה"27.8.1975
"הקאובויצניקים" מאת שרית
ישי
(בסוגריים הבהרות של העורכת. השגיאות
במקור)
"הם (יגאל, אבינועם - בתמונה,
אבנר ווילי) הוזמנו לשיחה עם יו"ר המועצה אברהם (בומי) בר-אל, והלה הסכים
לאשר תקציב בסך 7,000 לירות, בתנאי שיהיה זה סרט הסברה על פעולתה של המועצה
האזורית... הרעיון היה לעשות סרט על שלושה קאובויס המסיירים בטריטוריה של המועצה
המקומית מנשה ומחפשים כד זהב. אגב החיפושים הם עוברים ממקום למקום וכך נסקרות
פעולות המועצה... 50 איש לקחו חלק בהסרטה, לפני המצלמות ואחריהן (כולם
בהתנדבות)... (כשהכסף שקיבלו מהמועצה נגמר מהר מידי) דרשו מהמועצה לראות את הסרט
מיד. יגאל אירגן הקרנה... מספר יגאל: היו שם כמה מומנטים בסרט שזיעזעו אותם. יש שם
למשל סצינה בה אחד הגיבורים משתין על מטבע זהב וכך מתגלה בעצם האוצר... במסגרת
חיפושיהם אחרי כד הזהב, מגיעים שלושת הקאובויס אל כפר מאור, בו מתקיים קורס להנחלת
הלשון, שהוא חלק מפעולות המועצה האזורית... במהלך הסצנה רואים את הגיבור קורץ
למנחילה (מרים שמרי). היא נענית להזמנתו ושניהם נכנסים לאחד הבתים. לאחר מכן יוצא
הקאובוי מן הבית כשהוא מכפתר את מכנסיו... למחרת ההקרנה הגיע מכתב מהמועצה
האזורית, ובו התבשרו יגאל וחבריו בערך כך: תשכחו מהסרט, לא ייצא מזה סרט. אין בסרט
לא מועצה ולא פעולות של המועצה. המועצה החליטה להסתלק מההפקה. המועצה מוכנה להפסיד
בכבוד את 17 אלף הלירות שהשקיעה בסרט, אך לא תשלם גרוש אחד נוסף כדי לחלץ את ההפקה
מהבוץ... הארבעה התלכדו מחדש והחליטו: יהיה מה שיהיה את הסרט גומרים. ושוב הגה
יגאל רעיון גאוני. הוא החליט להקרין את סרטיו הקצרים בקיבוצים תמורת תשלום... הם
רצו עם התוכנית במשך שנה שלמה, הרביצו 60 הופעות. בתחילה קיבלו 300 לירות לערב,
ועם גבור הביקוש העלו את המחיר ל-700. הם לא רק החזירו את חובם לקיבוץ, אלא גם
יצאו ברווח של 20,000 לירות נוספות והשלימו את הסרט... (נפוצו שמועות על הסרט שיש
בו פורנוגרפיה, אונס וכו') השמועה עשתה לה כנפיים והקיבוצים החלו מזמינים את הסרט
בדבקות. הוא הפך הסרט הישראלי המבוקש ביותר בין חברי הקיבוצים..."
נירה כהן
"ממזרים חסרי כבוד"
מאז עמדתי על דעתי הקולנועית, הסרטים אותם אני בוחרת לראות
הם סרטים של במאים. לא של כוכבים. אחד הבמאים שמריץ אותי לבתי הקולנוע כבר כמעט 30
שנים, הוא האזרח "הישראלי" קוונטיןטרנטינו.
9 סרטים תלויים לו על חגורת הגולגלות
וכל אחד מהם, בדרכושלו, יצירת מופת קולנועית. כוראוגרפיה קולנועית מרהיבה של
אכזריות אנושית נונשלנטית בלתי נתפשת.
עורכת העלון ביקשה ממני, כעורכת סרטים (בין השאר), שאקשור את
זה למקום בו אנחנו חיים. מבטיחה לנסות לעמוד בבקשתה. אני עורכת את זה ממש כרגע
ועוד כמה שורות או קאטים (cuts) יגיע
החיבור.
מסרטו הראשון של טרנטינו "כלבי אשמורת" (1992),
דרך "ספרות זולה", עבור ב"להרוג את ביל" (פעמיים),
"ממזרים חסרי כבוד", "ג'אנגו ללא מעצורים", "ג'קי
בראון" ועד האחרון "היו ימים בהוליווד", אני צופה בסרטיו וחושבת:
בוא! אין דברים כאלה!
איך אפשר לשכוח את שיחת החולין של שני הרוצחים הרעבים
(טרבולטה וג'קסון) בפתיחת הסרט "ספרות זולה", על איך קוראים הצרפתים
להמבורגר ולבירה במק'דונלדס, לאחר שחיסלו כרגע, במרחץ דמים, שניים-שלושה אנשים.
זה מה שכל-כך מייחד את סרטיו של טרנטינו (מירי רגב את לא
צריך אפילו רגע כדי להיזכר בשמם...): הם כולם עוסקים באכזריות שבחיינו, כאילו היא
העניין השגרתי ביותר שחבל לבזבז עליו זמן.
"כל אחד מכם חייב לי 100 קרקפות
של נאצים!" מודיע לוטננט אלדו ריין (בראד פיט), לשמונה הרוצחים שאסף, תוך
שהוא מפשיט אותם פיזית מכל סממן זיהוי קודם, ונותן להם חוסר זהות חדש: רוצחי נאצים
בצרפת ("ממזרים חסרי
כבוד" או באנגלית:Inglurious Basterds).
בכל יצירותיו, מחולות הדמים מלווים בפס קול מדויק וקפדני.
רבים מהשירים או קטעי המוזיקה תמימים להחריד: דסטי ספרינגפילד שרה "בנו של
המטיף", כליווי לאחת מהסצנות הקשות ב"ספרות זולה" (הטובה ביותר מכל
הפקותיו לטעמי האישי). וכך גם כמה סצנות "תמימות" בסרטו האחרון
"היו זמנים בהוליווד", המתאר את הרצח המזוויע שביצעה משפחת מנסון בשרון
טייט וחבריה בבית בגבעות הוליווד.
טרטינו תמיד מציע "חלופות" קולנועיות למציאות,
דווקא בגלל שהקולנוע הוא מציאות חלופית. מה היה קורה אם ההיסטוריה האמריקאית לא
הייתה רוויה בדמםשל השחורים
והם היו "הבוסים", אם אדמת אירופה לא רוויה בדמם
של מיליונים, או אילו "ביל" לא היה רוצח את משפחת "הכלה" ביום
חתונתה...
הוא עוסק במעגל הנקמה של המין האנושי, מארגן כוראוגרפיה
כביכול דמיונית, בה הוא מתמקד באלימות הגלויה והסמויה בחיינו, מראשון המטיפים ועד
האחרון, המגלגלים עיניים וחושבים שאנחנו לא כאלה. רוצה לומר: כולנו כאלה. אפילו
בקיבוץ. רק תנו לנו חרב קסמים, מכונות ירייה, אקדחים, שוטים, רחבת ריקודים או סתם
שולחן במסעדת הדאלי הקבועה (חדר-האוכל), מקום בממשלה, בכנסת... ואנחנו כבר ניקח את
החוק לידינו ונעשה לכם "הרבה טוב"... על פי ראות עינינו כמובן.
כווווולנו "ממזרים חסרי כבוד".
עוד סרט אחד נותר להשלמת 10 הסרטים שהבטיח לנו, לפני שילך
לגדל את בנו הישראלי. יש דיבור שזה יהיה "להרוג את ביל 3". אם כך, יש לו
כאן בישראל הרבה השראה לעוד אלימות ושפיכות דמים.
מנו אלון מספר שהסרטים הראשונים שראה בעין-שמר בשנות ה-50,
הוקרנו מאיפה שהיום נמצאת החשמלייה, אל מסך שעמד ממזרח, איפה שהיום בניין ההנהלה.
השטח היה משופע ואיפשר זווית נוחה.
לפני כן, בשנות ה-30, היתה מכונית ניידת עם מקרן עוברת
במושבים ובקיבוצים ומקרינה סרטים.
מאמצע שנות ה-50 ועד שנות ה-70, עמדה מכונת ההקרנה על המקלט
שעל הדשא הגדול, והמסך ניצב מדרום, איפה שהיום נמצאת האנדרטה.
מנו מספר שהיו גם הולכים לראות סרטים בכרכור בקולנוע
"אוריון". בכל ערב היה שם סרט אחר, בלי הצנזורה של המזכירות וההסתדרות
(הסרטים סופקו על-ידי מחלקת הסרטים של ההסתדרות בתל-אביב).
בשנת 1972 עברה הקרנת הסרטים בקיץ לדשא הגדול. בחורף הקרינו
בחדר-האוכל.
לילדים היו מקרינים את הסרטים בחדר-האוכל של חברת-הילדים
(היום זהו מקום של יוגה) ובקיץ על הקיר המערבי שלו.
נדב בצר
קולנוע בעין-שמר
הגעתי לעין-שמר בעקבות רותי אשתי כבר באמצע שנות ה-60 של
המאה הקודמת. די מהר השתלבתי בעשייה התרבותית – הכנת הופעות ריקודים לחגים ולחתונות.
האירוע השבועי המרכזי בקיבוץ אז, בצד שיחת הקיבוץ, היה ערב
הקרנת סרט הקולנוע.
המקרינים אז - ז'קי רומנו, יגאל ילניק ואחרים, הפעילו מכונת
הקרנה Victory מימי מלחמת
העולם השנייה, בעלת רוחב סרט (פילים) בן 16 מילימטר.
במקביל להקרנת הסרט, היה אחד החברים שהכיר את שפת הסרט,
מפעיל ידנית גלילה של סרט תרגום. הסנכרון בין השניים היה לכל היותר מקרי.
בקיבוץ מעברות, ממנו הגעתי לעין-שמר, הותקנה כבר בשנת 1957
מכונת הקרנה מקצועית ברוחב סרט של 35 מילימטר עם תמונה וקול משופרים.
בסוף שנת 1970 עברתי סופית לעין-שמר ונתמניתי למהנדס
מפעל-הגומי בניהולו של אורי חופי ובהמשך מיכקה מצקין. אפשר לגלות שמנהלי המפעל אז
היו בעלי המאה והדעה. במקביל צורפתי לוועדת-תרבות ונושא שיפור הקרנת הסרטים בער
בליבי.
בעזרת עלי אלון ועוד חברים, התחלתי לשכנע בחשיבות רכישת מקרן
מקצועי.
בשנת 1977 סיימתי את עבודתי במפעל הגומי ויצאתי להשלמת
לימודי ההנדסה בטכניון בחיפה מטעם "גרנות", והמהלך לשיפור ההקרנה הוקפא.
לקראת תום לימודיי, בשנת 1980, חידשתי את המאמצים
ואושר לי לייבא מאיטליה מכונת הקרנה מודרנית מתוצרת PREVOST. כעת עלתה השאלה: "היכן תמוקם
המכונה ומה לגבי מסך עליו ניתן יהיה להקרין?"
שנים קודם לכן, בשנת 1972, בזמן תכנון חדר-האוכל החדש
(שניקרא בפי רפי שפירא: "ביי-זלילה"), כבר חשבתי על מיקום המסך והמקרן.
רבים טענו שחדר-האוכל ישמש לאכילה בלבד ולא יתקיימו בו פעילויות אחרות (המסיבות
בחדר-האוכל החלו עוד לפני שבנייתו הסתיימה). תוך מאבק קשה הגענו (בעזרת אורי
אשכולי) להחלטה למקם, לא מסך אחד, כי אם שני מסכים ידניים בחדר-האוכל, האחד מעל
אזור ההגשה העצמית והשני בצד הצפון מערבי.
את המקרן תכננתי למקם, כאשר יירכש, בתעלה מעל אזור ההגשה
העצמית. יגאל סיטנר תכנן ובנה סולם, באמצעותו ניתן היה לעלות לתוך התעלה ששימשה
חדר הקרנה (הסולם נמצא שם עד היום).
הקרנת הבכורה תוכננה ליום שלישי 19.5.1981, כעשר שנים אחרי
שהתחלתי לפעול לשיפור הקולנוע בעין-שמר. המקרן הוצב במקומו, המסך הידני הוחלף במסך
חשמלי רחב המשמש גם היום, הכל היה ערוך ומוכן... שבוע קודם, בתאריך 13.5.1981,
חזרנו מהופעת בלט "פולחן האביב" בהיכל התרבות. ברכב היינו רותי ואני,
חייקה בן-אברהם ומתי ניסימוב מקיבוץ מעברות. בגלי-צה"ל דיבר מבקר המחול גיורא
מנור על ההופעה שראינו, ובצומת השרון (צומת בית-ליד), פגע בנו במהירות רכב של
צעירים. חייקה ומתי נפצעו באורח בינוני ורותי נפצעה מאוד קשה.
אבל ההצגה חייבת להימשך (The
show must go on). בזמן שרותי מאושפזת במצב קשה ברמב"ם,
החלטנו לקיים את הקרנת הבכורה כמתוכנן... ההקרנה החלה והתמונה הייתה מעוותת. הסתבר
שקיבלנו עדשה פגומה. זו הייתה בכורה צולעת אך בעקבותיה באו כ-20 שנות הקרנה מעולות.
אנקדוטה אחת מיני רבות שאירעה במהלך אחת ההקרנות:
ברגע של מתח בסרט, נדם פס-הקול. מה עושים? הקהל במתח. כהרף
עין החלטתי להכריז על הפסקת קפה. רצתי לחדרי, מצאתי נורת פנס 12 וולט של מכונית,
רצתי חזרה לחדר-ההקרנה, אילתרתי חיבורי חשמל לנורה ואחזתי אותה בידי מול פס הקול,
שחזר לפעול עד סוף הסרט. לאחר מספר שעות שבה אלי גם התחושה ביד.
ההקרנה השבועית ביום שלישי, הפכה לאירוע מכובד ורב משתתפים.
הבאנו לקיבוץ סרטים איכותיים כמו: "קרמר נגד קרמר",
"הפסנתרן", "בצהרי היום", "ד"ר ז'יווגו",
"קידמת עדן" ואחרים.
בשנת 1984 נבנה בית-הבנים ויגאל כץ התקין בו מסך גדול והעביר
אליו את המקרן. אל צוות המקרינים הצטרפו רבים וביניהם: יהודית גרוסברג (שהייתה גם
אחראית על הזמנת הסרטים), יואל גרוסברג, גדעון אברהמי, אבי אבלגון (על סרטי
הילדים) ועוד.
אפילוג
עברו 20 שנה של חווית קולנוע נפלאה, עד שכנראה מסיבות
תקציביות, החליט מי שהחליט לסגור את המימון.
בת-עמי יוגב
"רכבת ההרים המכונה תעשיית הסרטים"
אני בת-עמי יוגב, בתם של חנה וניומקה בן אשר, סבתא, חברת
קיבוץ יטבתה, נתבקשתי על-ידי עורכת העלון, כבת עין-שמר וחברה לשעבר, לשתף את
הקוראים בדרכי הקולנועית.
החיבור שלי לשפת הסרטים התגלה עם איש קולנוע יצירתי ומקצועי
במיוחד, ששמו בישראל יגאל תיבון.
עוד בטרם חשבתי לקשור את ימיי ולילותיי ובעצם את הווייתי
בעשייה קולנועית, הוזמנתי לככב בהפקה משעשעת המכונה "בעקבות התרנגולות",
בה אבינועם גולן הרע מגיע לקיבוץ לגנוב תרנגולות ואבנר ארבל הטוב מגייס את ילדי
קבוצת "אילנות" (כתה ג'), כשאני המטפלת, לעזור בתפיסת הפושע. אני כמובן
ממליצה לצפות בסרט שהגה וביים יגאל תיבון, ושם כנראה נטמן בי החיידק ליצור יש מאין
ולגרום למציאות להסתדר ולהתנהל רק דרך העיניים שלי.
כשהגעתי לגיל 40, אמא לשלושה, מורה-מחנכת ומנהלת ביה"ס,
החלטתי לעלות על רכבת ההרים המכונה תעשיית הסרטים – קפצתי על הקטר ודהרתי קדימה.
היצירה הקולנועית תובעת ממך הכל – רעיון מקורי מתפתח וממריא
עד הגעתו של פתרון לא צפוי, פריימינג מדויק, ניהול צוות, עבודה עם שחקנים, סימפטיה
ועקשנות, השגת כסף ועוד השגת כסף למימוש החלום והפוטנציאל. כל סרט ודגשיו, כל סרט
אמירתו והסב-טקסט שלו.
יצרתי כ-100 סרטים – קצרצרים וארוכים, הגעתי לטלוויזיה,
כבשתי מקומות של כבוד בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, מימשתי ציפיות של גופים
מסחריים, עשיתי סרטים אישיים – הייתי בשבילם, אך בעיקר הייתי בשביל עצמי.
במקום הראשון עומדת אצלי היכולת ליצור. להגיד את שיש לי לומר
בחשיבה שלי, ברגש שלי, בדרך האמנותית שלי ובתחושת הסיפוק העצום להגיע למוצר המוגמר.
את סרט הדרמה הקצר "יהיה בסדר", שיצרתי בתחילת
דרכי האמנותית, ערכה נירה כהן ברגישות ובמקצועיות. נירה, דרך עינה הבוחנת של
העורכת, חשפה בפניי את מגוון האפשרויות הגלומות בשלב העריכה, בקצב נכון עם תמונה
וקול/מוסיקה במקום. למפגש עם נירה היתה השפעה מכרעת על דרך העיצוב של סרטיי גם
בהמשך. "יהיה בסדר" היה הראשון בסדרה של 10 סרטים ישראלים קצרים, ששודרו
בתחילת דרכו של ערוץ 2.
אחד הסרטים האחרונים שיצרתי, שזכה למימון מכובד ולקהל
מתעניין וחשוב, היה "אגדת יטבתה". מחד נתמכתי כספית על-ידי קיבוץ יטבתה
ומאידך היה לי עניין לא לברוח מחשיפת
הבעיות הרוחשות בשבילים וליד שולחנות חדר-האוכל המשותף:
"מה יגידו", שיתוף, העדפות של מגזרים, "מגיע לי" ועוד.
למזלי מצאתי את יגאל תיבון, והוא היה איתי לאורך כל הדרך –
יחד התלבטנו, יחד הסתלבטנו, יחד מצאנו ברגישות ובעוז פתרונות ייחודיים.
בחלק מסרטיי תוכלו לצפות ביוטיוב תחת הכותרת: בת-עמי יוגב
"אגדת יטבתה", "יהיה בסדר", "למדבר אין גבולות",
"הטרקטור של יטבתה" (סרט ילדים), "אמא ביילורוסיה",
"שורשים מוסיקליים" ועוד.
תודה לאנשי עין-שמר, ערש ילדותי, על שניתנה לי ההזדמנות
לחלוק אתכם את דרכי הקולנועית.
מתוך "יהיה בסדר" עם ג'טה לוקה ואמנון דויב
יגאל ישראלי
"חגיגה בסנוקר"
החלטתי לספר את הסיפור הזה, ולא את סיפור הסרט הדוקומנטרי
שהפקתי לוועידת התק"ם "קיבוץ 2000" משנת 1983, שביים חברי גדי קסטל
וערכה נירה כהן, כי דברים רבים שנאמרו בסרט זה, נראים היוםכדברינבואה, ולאו דווקא
בהקשר החיובי.
את לימודי הקולנוע שלי עשיתיבאוניברסיטת מרילנד בארה"ב,
אבל עיקר עיסוקי בתחוםהיה בישראל.
מדי יום העצמאות, כבר שנים רבות, מוקרן הסרט "חגיגה
בסנוקר" כחלק מהאתוס הישראלי. היה לי הכבוד להיות מפיק בפועל של סרטו זה של
הבמאי בועז דוידזון, שכתב את התסריט עם אלי תבור. שמי מופיע בכותרות הפתיחה של הסרט.
באחד הימים נפגשנו - בועז ואני - לכוס בירה בגריניצ' וויליג'
בניו-יורק. הקשר עם בועז חזר יחד איתי לישראל, וכאשר החלו ההכנות להפקת הסרט
"חגיגה בסנוקר" בשנת 1975, הוא ביקש אותי להיות מפיק בפועל - האיש הדואג
לכל הצד הלוגיסטי.
אחת הסצנות התקיימה בבית-קפה בקצה רחוב אלנבי על חוף-הים,
ליד מבנה האופרה כיום.
לצורך צילומי הסצנה סגרנו את משטח השולחנות שעל המדרכה ושם
ישבו השחקנים והניצבים, בהם "בת הרב" - ניצה שאול, ויהודה ברקן שחיזר
אחריה (שיחק בסרט את התאומים).
לצורך הסצנה נזקקנו ליום שלם של צילומים, שמשך אליו קהל
סקרנים רב מהרחוב. ביןהסקרנים הבחנו כולנו, בבחורה יפהפייה. בסיום הצילומים, בשעת
ערב מאוחרת, כשאנו מפרקים את ציוד הצילום והאביזרים, ניגשה אלי היפהפייה המדוברת
ואמרה: "שאלתי פה את כולם אל מי לפנות כדי להשתתף בסרט. והפנו אותי
אליך". מסרתי לה את הטלפון שלי, והבטחתי שאם תתקשר אלי ויהיה צורך אזמין
אותה. באותוערב, אחרי מקלחת, כשאני מותש מיום הצילומים, מצלצל הטלפון ועל הקו
"הגברת". דבר הוביל לדבר, אספתי אותה ליד בית הוריה וחזרנו אלי הביתה.
למחרת סיפרתי בסוד לאלברט התאורן את קורות אותו לילה, ולא העליתי על דעתי איזו
טעות עשיתי.
כעבור יומיים נוספים של צילומים, באתר אחר ביפו, באמצע ארוחת
הצהרים של הצוות והשחקנים (כ-40 איש), מופיע לפתע אדם מבוגר כולו נסער וצועק:
"מי זה פה יגאל? תראו לי מי זה! אני כבר אסגור איתו את החשבון!" וממשיך:
"מה עשית לבת שלי? חיללת את כבודה! אני כבר אראה לך מה זה!"
בראשי עבר התסריט הגרוע ביותר - הבת של האיש הצועק, היא
האישה איתה הייתי בשני הלילות האחרונים.
האיש המאיים התקרב אלי ואני התחפרתי מתחת לשולחן האוכל,
כשצוות ההפקה מתגלגל מצחוק... הבנתי שמשהו קורה, אבל מתחת לשולחן לא ראיתי מה.
כשהצצתי, התגלו לעיני בועז דוידזון מתפקע מצחוק, מולו "האבא" ומאחוריו
צבי שיסל מנסה "לעצור ולהרגיע" את האיש, מחשש שיתרחש כאן אסון. וכל
הצוות - צלמים, תאורנים וחשמלאים, מקליטים, מלבישות ומאפרות, שחקנים וניצבים –
מתפקעים מצחוק חסר שליטה.
יצאתי מבויש מתחת לשולחן והבנתי שחבריי לצוות הביאו שחקן
שיעשה לי סצנה מבוימת ויבהיל אותי. מאז ועד רגע זה, לא סיפרתי על כך מעולם.
אבנר ארבל
"לגעת בנצח"
שחקן הקולנוע הגדול ביותר של עין-שמר, הוא אבנר ארבל. הוא
שיחק בחמישה או שישה סרטים של חבורת "גליריס", ונהנה מכל רגע.
אבנר מספר שכשיגאל תיבון הגיע לעין-שמר בשנת 1968, הם החליטו
לעשות סרט לפורים בשם "בעקבות התרנגולות". בסרט הזה השתתף אחד מהשחקנים
המוכשרים והבלתי נשכחים של עין-שמר – יצחק יגודה המיתולוגי. מנהל מחלקת הקולנוע של
התנועה ראה את הסרט, ונתן ליגאל תיבון כסף כדי שיגדיל אותו. הסרט היה הצלחה גדולה.
אבנר מספר שפעם הגיע לקיבוץ בית-העמק, כי איריס בתו היתה שם
בטיול-שנתי וכאבה לה האוזן. בעודו מחכה בשער הקיבוץ, עברה לידו קבוצת ילדים בני
המקום וילד אחד הצביע עליו וקרא: "תראו, הנה זה שגנבו לו את התרנגולות".
כל-כך מפורסם היה.
אבנר זוכר את הסרט "דגים", שבו שיחק דייג שהולך
לים ודג את חווה גבע. אבל הסרט האהוב עליו ביותר הוא "מי משובה" שנעשה
לחג היובל של הקיבוץ: ארבעה חלוצים – רפי שפירא, וילי, אבינועם גולן ואבנר –
הולכים להשקות את הפרדס.
גם את "מבוקשים" אבנר זוכר, אבל פחות לטובה. בגלל
החריגה מהתקציב שנתנה המועצה לסרט, הוא זוכר שארבעתם (יגאל, וילי, אבינועם ואבנר)
נסעו במשך שנה, כמעט מידי ערב שבת, להופיע עם הסרט בקיבוצים ברחבי הארץ, מצופר
בדרום ועד דפנה בצפון, כולל אפילו גן-שמואל. והכבישים אז לא היו קלים לנסיעה.
אבנר זוכר את העבודה על הסרטים לטובה, מעולם לא רבו ביניהם
(אפילו לא על התפקידים) והקיבוץ תמיד תמך ועזר.
ואחרי הכל נשארה מזכרת נצח מקסימה של הקיבוץ מפעם.
מאוטופיה לדיסטופיה –
ייצוג הקיבוץ בקולנוע הישראלי
כאפראט מדכא בידי ההגמוניה.
מגיש: עפר פרג
דוקטורנט בחוג לתרבות הקולנוע, אוניברסיטת חיפה.
מנחים: דר' איבון קוזלובסקי גולן. דר' שלמה גץ. דר' ירון פרי.
בתודה לעפר, חבר של אורן תירוש, שמשתף בנדיבותו את קוראי
העלון בנושא המחקר שלו.
בחמישים השנים בהן פועל הקולנוע הישראלי [1960-2010], נעשו
כ-50 סרטים העוסקים בקיבוץ. ברובם המוחלט מוצג הקיבוץ בצורה שלילית ביותר. הקיבוץ
מוצג הן כרעיון והן כמימוש שנכשלו כישלון חרוץ. הקיבוץ מוצג כמקום בו לא עובדים,
כמקום לא יצרני בו החקלאות גוססת, מקום בו חיים זקנים ושאין לו עתיד והמשך, מקום
בו חינוך הילדים כושל ומביא להתעללות, להזנחה ולאלימות, כארגון לא דמוקרטי ואכזרי
הפוגע בחלשים, בזקנים ובחולים. ואולם, בבחינה של העובדות, כפי שמוצגת במחקרים
רבים, אפשר להראות שהמציאות של הקיבוץ שונה לחלוטין.
העובדה המפתיעה היא שכבר מראשית שנות ה-60, בסרטים כמו 'סאלח
שבתי' (אפרים קישון, 1964), ו'הוא הלך בשדות' (משה שילוח, 1967), הוצג הקיבוץ באור
שלילי ביותר. אכן, בשנים האחרונות מגיעה צורת הצגה זו לקיצוניות מטרידה בסרטים כמו
'אדמה משוגעת' (דרור שאול, 2006), או בסדרה 'יחפים' (אורי סיוון, 2011), בהם מוצג
הקיבוץ כמעט כגיהינום עלי אדמות.
מדוע בוחר הקולנוע הישראלי להציג כך את הקיבוץ? כיצד אפשר
להסביר את אי ההלימה בין המציאות הקיבוצית, כפי שמתוארת במחקרים, לבין הדרך בה היא
משתקפת בסרטים?
ישנם הסברים שונים הקשורים במרכיבים סוציולוגיים,
פסיכולוגיים, היסטוריים, ופוליטיים של החברה הישראלית, שיכולים להסביר צורת הצגה
זו. הטענה המרכזית שעולה במחקר שלי היא שהקיבוץ, כרעיון מהותי, נתפס בעיני
ההגמוניה הישראלית - גם התרבותית והקולנועית, אך גם הכלכלית, החברתית והפוליטית -
ככזה המציע ערכים שונים, הפוכים ומנוגדים לערכים המובילים את השלטון ההגמוני
הבורגני בישראל ולכן מסכן אותו. דיכויו של הקיבוץ כרעיון חתרני, הכרחי כדי לשמר את
ההגמוניה ושלטונה. ההצגה השלילית של הקיבוץ בסרטים היא חלק ממערכת, שבעזרתה מנסה
ההגמוניה הישראלית להיאבק בתפיסת עולם שונה כל-כך ומסוכנת כל-כך – אותה מייצג
הקיבוץ בעצם קיומו.
לוח מודעות
החורשה הגדולה משמשת כחצר משחקים לגן. נא להימנע מלהיכנס
אליה, כדי לשמור על בריאות ילדי הגן.
כולבו – בכניסה לכולבו יש להצטייד במסכה, לנקות ידיים
באלכוג'ל ולמדוד חום. אין צורך לשים כפפות. כניסת ילדים מכיתה ז' ומעלה בלבד.
הזמנות לבני 65 ומעלה בלבד, יש למסור בבוקר ולבוא לאסוף
מהכניסה לכולבו.
מבצע התקנת גלאי-עשן בבתים של בני 65 ומעלה שגרים לבד בבית, בעלות
50 ₪. לפנות לרבקה שדה.
מכבסה - מהשבוע הבא חוזרת המכבסה לשעות הפתיחה השגרתיות:
ימים א'-ה' 4:00-13:00יום ו' 8:00-12:00
משולחנות ההנהלה
פרוטוקול הנהלת קהילה 5-20הישיבה התקיימה ב-zoom
נוכחים: שרית אלימלך, הגר צ'נסקי, אירית פואה, ענתי
קצנלנבוגן, רבקה שדה,
הראל יגודה, גדעון אברהמי, מיכה טיסר
נדון/הוחלט
1. משבר הקורונה
עברנו את מצב החירום, אך ההתנהלות המיוחדת בשל המגפה נמשכת.
קיימת אי-ודאות רבה לגבי משך הזמן ואופי ההתנהלות, אך ברור
כי מדובר בזמן רב ובשינויים רבים. בשלב זה יש לשלב בין פעולת צח"י למוסדות
הקיימים.
הפעילות של צח"י והתרבות יצרה אמון והרגשת שייכות של
החברים, ויש לשמר ולמנף תחושות אלו ובכך להגביר את החוסן הקהילתי.
סוכם:
עם החזרה הקרובה של הילדים למערכות החינוכיות, החינוך חוזר לידי
מנהלות הגיל הרך והבלתי פורמאלי והנהלת חינוך רחבה.
עם החזרה לבית-הספר של כיתות א'-ג', נערכים לפתיחת הגנים
והצהרונים (בלתי פורמאלי). המטרה ליצור מערך חברתי קהילתי שיאפשר חוויה חינוכית
מיטבית לילדי עין-שמר, בתוך שגרת הקורונה וההנחיות המתחדשות, וחזרה לשגרה מסוימת
של חיי משפחה ופרנסה לילדים ולהורים.
לשם פתיחת המערכת יש לבצע פעולות רבות - הכנת המבנים לקליטה
של קבוצות עד 15 ילדים, רכישות שונות, גיוס הצוותים לחזרה לעבודה ועוד-ועוד.
סוכם:
לפתוח גן קהילתי לילדי גן "אורן", ולפתוח את
המרכזים כמערכת קהילתית.
רשמה: אירית פואה
ביום שני 18.5.2020, בשעה 20:00 במועדון-לחבר
שיחת קיבוץ מס' 4/20
ואסיפת "שמר" אגודת חברים
הכניסה למועדון עם מסכות ובשמירת מרחק של 2 מטר זה מזה.
ניתן לצפות בשיחה בערוץ הפנימי ולהגיב דרך הטלפון: 4333
סדר היום:
• אישור סדר היום
• אישור תוכנית אב - בהשתתפות איתי זהבי אדריכל הקיבוץ.
התכנית היא פרי עבודה של כשלוש שנים, בצוות של כ-12 חברים
ובעלי תפקידים. היא נידונה בשלוש שיחות חברים פתוחות. התוצר הסופי אושר ברשות
לתכנון ובוועד ההנהלה.
התוכנית שתאושר תקודם בוועדות התכנון החיצוניות ותנחה את
התכנון בהמשך.
• הקדמת פירעון ליורשים
הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 22.5.20 בשעה 9:00, עד יום ראשון 24.5.20 בשעה
13:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi
Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה ב-הנהלת-חשבונות אצל הגר צ'נסקי
ביום ראשון 24.5 בין השעות 9:00-13:00.
מאמר מערכת
הביטוי המטאפורי הרווח בימינו - "להיכנס מתחת
לאלונקה", הוא ביטוי מיליטריסטי דוחה בעיניי וגם טיפשי. הרי יש באזרחות (ככל
שאני מבינה אנחנו אזרחים ולא חיילים) אלונקות על גלגלים ואין שום צורך לסחוב אותן
על הכתפיים. אבל כדי להשתלב במרחב כראוי, ברצוני להכריז כי גם העלון נכנס
"מתחת לאלונקה", בכך שעל אף שאזל שער האביב (בעוד האביב בעיצומו) אנו
נמנעים מלהדפיס שער חדש וחוזרים לגרסה המוקדמת של השער הזול יותר.
בשבוע הבא לא ייצא עלון, על מנת להוזיל את ההוצאות החודש
ולבדוק התארגנות חדשה.
העלון הבא ייצא בערב חג שבועות, חג הקיבוץ - 28.5.
לפני 30 שנה יצא בארץ אחד הסרטים היפים שראיתי, וכולו
"שיר" אהבה לקולנוע – "סינימה פרדיסו". בסצנת הסיום הבלתי
נשכחת שלו, נראה טוטו, שבינתיים גדל להיות במאי סרטים מפורסם, יושב בחדר ההקרנה
הפרטי והמפואר שלו ברומא, וצופה ברצף סצנות רומנטיות "לא מוסריות",
שנחתכו במצוות הכומר המקומי, מהסרטים שהוקרנו בבית-הקולנוע הישן בעיירת ילדותו
הקטנה.
"סינימה פרדיסו" אינו סרט
קיבוצי, אפילו לא ישראלי (הוא איטלקי-צרפתי), אבל דווקא הוא מתקשר בראשי לנושא
העלון השבוע, בגלל הדרך הנפלאה שבה נכרכים בו יחד מקום קטן ומסך גדול.
לפני שקיבוצניקים התחילו ליצור סרטים ולפני שהקיבוץ שימש
נושא לסרטים, היה בקיבוץ עולם שלם ומקסים של הקרנה וצפייה בסרטים – מקרינים,
מכונות הקרנה של 16 מ"מ או 32 מ"מ, מסכים וקירות להקרנה, מזמיני סרטים,
מביאי סרטים מתל-אביב, סרטים שנקרעו ומנורות שנשרפו במהלך ההקרנה, הצצות לסרטים,
סרטי קיץ על פיקה בדשא הגדול, סרטים בחדר-אוכל שקשה לראות כי מסתירים, סרטים באולם
הספורט שקשה לראות כי נורא קר...
העלון השבוע הוא כמו "סינימה פרדיסו" אבל שלנו,
וכמו הסרט המופתי ההוא, גם כאן לא מדובר הרי בקולנוע, אלא בחיים עצמם.
סיגל דקל
יגאל תיבון
"המבוקשים"
ממרום גילי ושערי ההולך ומלבין, אני משקיף ונזכר בשלל הסרטים
שכתבתי ויצרתי מאז שהגעתי לכאן בשנת 1968 ועד היום (המגיפה הנוכחית בלמה באחת את
מאמציי לגייס מימון ליצירת סרט חדש הממתין לשלב העריכה).
ההוויה הקיבוצית וה"עין-שמרית" שלי, מהווה חלק לא
קטן מהעשייה הקולנועית שלי. זה התחיל כמובן בסרט "הרדיפה", שבו יצחק
יגודה גנב תרנגולות מן הלול, ואבנר ארבל רדף ותפס אותו; והמשיך ב"בעקבות
התרנגולות" עם אבינועם גולן, אבנר ארבל וקבוצת "אילנות".
אחר-כך באה התקופה של חבורת "גליריס" שלנו:
"אל הגבעה" עם אורי חופי, סרט לטלוויזיה הישראלית על להקת הגבעטרון,
"בנים ובני בנים" עם שחקני "בימת הקיבוץ",
"לגדול ביחד" על ילדות
בקיבוץ, "לגעת במים" על מסע ימי של קיבוצניק לדרום-אפריקה, "צועקת
לגלים", "שדה האפונים הירוקות" ו"כל אחד לפי יכולתו".
עשיתי סרטים מכל הסוגים - עלילה, דוקו, תדמית, פרסומת, בארץ
ובחו"ל; אבל מכל תקופות היצירה שלי, התקופה האהובה והמרנינה ביותר שחוויתי,
היתה במסגרת חבורת "גליריס" בשנות ה-70.
אני זוכר בהתרגשות את חדוות היצירה שליוותה אותנו עם כל סרט
חדש שעשינו, את ההופעות ברחבי הארץ עם הסרטים ובעיקר עם "ספינת הדגל" -
"המבוקשים", מערבון קומי שהוא סרט הסברה למועצה אזורית מנשה.
אני חייב להזכיר בעונג את אנשי חבורת "גליריס":
וילי (משמאל בתמונה) ורפי שפירא זכרם לברכה, אבנר ארבל ואבינועם גולן יבדלו לחיים
ארוכים.
עשרות רבות של חברי עין-שמר שיתפו פעולה בהפקת הסרטים, ואני
מרגיש בר-מזל שזכיתי לשיתוף הפעולה הזה.
למעלה מ-20 שנה אני חולם, כותב ומשכתב תסריט לסרט ארוך,
קומדיה סאטירית בשם
"גליריס-צלולואיד בקומונה",
סרט חצי אוטוביוגרפי המספר על יוצר סרטים צעיר בקיבוץ, הנאבק ליצור סרטים למרות
הכל (הסרט כולל קטעים מקוריים מסרטי החבורה). אם ירצה הגורל אצליח לביים אותו
בעתיד.
קטעים מתוך: "העולם הזה"27.8.1975
"הקאובויצניקים" מאת שרית
ישי
(בסוגריים הבהרות של העורכת. השגיאות
במקור)
"הם (יגאל, אבינועם - בתמונה,
אבנר ווילי) הוזמנו לשיחה עם יו"ר המועצה אברהם (בומי) בר-אל, והלה הסכים
לאשר תקציב בסך 7,000 לירות, בתנאי שיהיה זה סרט הסברה על פעולתה של המועצה
האזורית... הרעיון היה לעשות סרט על שלושה קאובויס המסיירים בטריטוריה של המועצה
המקומית מנשה ומחפשים כד זהב. אגב החיפושים הם עוברים ממקום למקום וכך נסקרות
פעולות המועצה... 50 איש לקחו חלק בהסרטה, לפני המצלמות ואחריהן (כולם
בהתנדבות)... (כשהכסף שקיבלו מהמועצה נגמר מהר מידי) דרשו מהמועצה לראות את הסרט מיד.
יגאל אירגן הקרנה... מספר יגאל: היו שם כמה מומנטים בסרט שזיעזעו אותם. יש שם למשל
סצינה בה אחד הגיבורים משתין על מטבע זהב וכך מתגלה בעצם האוצר... במסגרת חיפושיהם
אחרי כד הזהב, מגיעים שלושת הקאובויס אל כפר מאור, בו מתקיים קורס להנחלת הלשון,
שהוא חלק מפעולות המועצה האזורית... במהלך הסצנה רואים את הגיבור קורץ למנחילה
(מרים שמרי). היא נענית להזמנתו ושניהם נכנסים לאחד הבתים. לאחר מכן יוצא הקאובוי
מן הבית כשהוא מכפתר את מכנסיו... למחרת ההקרנה הגיע מכתב מהמועצה האזורית, ובו
התבשרו יגאל וחבריו בערך כך: תשכחו מהסרט, לא ייצא מזה סרט. אין בסרט לא מועצה ולא
פעולות של המועצה. המועצה החליטה להסתלק מההפקה. המועצה מוכנה להפסיד בכבוד את 17
אלף הלירות שהשקיעה בסרט, אך לא תשלם גרוש אחד נוסף כדי לחלץ את ההפקה מהבוץ...
הארבעה התלכדו מחדש והחליטו: יהיה מה שיהיה את הסרט גומרים. ושוב הגה יגאל רעיון
גאוני. הוא החליט להקרין את סרטיו הקצרים בקיבוצים תמורת תשלום... הם רצו עם
התוכנית במשך שנה שלמה, הרביצו 60 הופעות. בתחילה קיבלו 300 לירות לערב, ועם גבור
הביקוש העלו את המחיר ל-700. הם לא רק החזירו את חובם לקיבוץ, אלא גם יצאו ברווח
של 20,000 לירות נוספות והשלימו את הסרט... (נפוצו שמועות על הסרט שיש בו
פורנוגרפיה, אונס וכו') השמועה עשתה לה כנפיים והקיבוצים החלו מזמינים את הסרט
בדבקות. הוא הפך הסרט הישראלי המבוקש ביותר בין חברי הקיבוצים..."
נירה כהן
"ממזרים חסרי כבוד"
מאז עמדתי על דעתי הקולנועית, הסרטים אותם אני בוחרת לראות
הם סרטים של במאים. לא של כוכבים. אחד הבמאים שמריץ אותי לבתי הקולנוע כבר כמעט 30
שנים, הוא האזרח "הישראלי" קוונטיןטרנטינו.
9 סרטים תלויים לו על חגורת הגולגלות
וכל אחד מהם, בדרכושלו, יצירת מופת קולנועית. כוראוגרפיה קולנועית מרהיבה של
אכזריות אנושית נונשלנטית בלתי נתפשת.
עורכת העלון ביקשה ממני, כעורכת סרטים (בין השאר), שאקשור את
זה למקום בו אנחנו חיים. מבטיחה לנסות לעמוד בבקשתה. אני עורכת את זה ממש כרגע
ועוד כמה שורות או קאטים (cuts) יגיע
החיבור.
מסרטו הראשון של טרנטינו "כלבי אשמורת" (1992),
דרך "ספרות זולה", עבור ב"להרוג את ביל" (פעמיים),
"ממזרים חסרי כבוד", "ג'אנגו ללא מעצורים", "ג'קי
בראון" ועד האחרון "היו ימים בהוליווד", אני צופה בסרטיו וחושבת:
בוא! אין דברים כאלה!
איך אפשר לשכוח את שיחת החולין של שני הרוצחים הרעבים
(טרבולטה וג'קסון) בפתיחת הסרט "ספרות זולה", על איך קוראים הצרפתים
להמבורגר ולבירה במק'דונלדס, לאחר שחיסלו כרגע, במרחץ דמים, שניים-שלושה אנשים.
זה מה שכל-כך מייחד את סרטיו של טרנטינו (מירי רגב את לא
צריך אפילו רגע כדי להיזכר בשמם...): הם כולם עוסקים באכזריות שבחיינו, כאילו היא
העניין השגרתי ביותר שחבל לבזבז עליו זמן.
"כל אחד מכם חייב לי 100 קרקפות
של נאצים!" מודיע לוטננט אלדו ריין (בראד פיט), לשמונה הרוצחים שאסף, תוך
שהוא מפשיט אותם פיזית מכל סממן זיהוי קודם, ונותן להם חוסר זהות חדש: רוצחי נאצים
בצרפת ("ממזרים חסרי
כבוד" או באנגלית:Inglurious Basterds).
בכל יצירותיו, מחולות הדמים מלווים בפס קול מדויק וקפדני.
רבים מהשירים או קטעי המוזיקה תמימים להחריד: דסטי ספרינגפילד שרה "בנו של
המטיף", כליווי לאחת מהסצנות הקשות ב"ספרות זולה" (הטובה ביותר מכל
הפקותיו לטעמי האישי). וכך גם כמה סצנות "תמימות" בסרטו האחרון
"היו זמנים בהוליווד", המתאר את הרצח המזוויע שביצעה משפחת מנסון בשרון
טייט וחבריה בבית בגבעות הוליווד.
טרטינו תמיד מציע "חלופות" קולנועיות למציאות,
דווקא בגלל שהקולנוע הוא מציאות חלופית. מה היה קורה אם ההיסטוריה האמריקאית לא
הייתה רוויה בדמםשל השחורים
והם היו "הבוסים", אם אדמת אירופה לא רוויה בדמם
של מיליונים, או אילו "ביל" לא היה רוצח את משפחת "הכלה" ביום
חתונתה...
הוא עוסק במעגל הנקמה של המין האנושי, מארגן כוראוגרפיה
כביכול דמיונית, בה הוא מתמקד באלימות הגלויה והסמויה בחיינו, מראשון המטיפים ועד
האחרון, המגלגלים עיניים וחושבים שאנחנו לא כאלה. רוצה לומר: כולנו כאלה. אפילו
בקיבוץ. רק תנו לנו חרב קסמים, מכונות ירייה, אקדחים, שוטים, רחבת ריקודים או סתם
שולחן במסעדת הדאלי הקבועה (חדר-האוכל), מקום בממשלה, בכנסת... ואנחנו כבר ניקח את
החוק לידינו ונעשה לכם "הרבה טוב"... על פי ראות עינינו כמובן.
כווווולנו "ממזרים חסרי כבוד".
עוד סרט אחד נותר להשלמת 10 הסרטים שהבטיח לנו, לפני שילך
לגדל את בנו הישראלי. יש דיבור שזה יהיה "להרוג את ביל 3". אם כך, יש לו
כאן בישראל הרבה השראה לעוד אלימות ושפיכות דמים.
מנו אלון מספר שהסרטים הראשונים שראה בעין-שמר בשנות ה-50,
הוקרנו מאיפה שהיום נמצאת החשמלייה, אל מסך שעמד ממזרח, איפה שהיום בניין ההנהלה.
השטח היה משופע ואיפשר זווית נוחה.
לפני כן, בשנות ה-30, היתה מכונית ניידת עם מקרן עוברת
במושבים ובקיבוצים ומקרינה סרטים.
מאמצע שנות ה-50 ועד שנות ה-70, עמדה מכונת ההקרנה על המקלט
שעל הדשא הגדול, והמסך ניצב מדרום, איפה שהיום נמצאת האנדרטה.
מנו מספר שהיו גם הולכים לראות סרטים בכרכור בקולנוע
"אוריון". בכל ערב היה שם סרט אחר, בלי הצנזורה של המזכירות וההסתדרות
(הסרטים סופקו על-ידי מחלקת הסרטים של ההסתדרות בתל-אביב).
בשנת 1972 עברה הקרנת הסרטים בקיץ לדשא הגדול. בחורף הקרינו
בחדר-האוכל.
לילדים היו מקרינים את הסרטים בחדר-האוכל של חברת-הילדים
(היום זהו מקום של יוגה) ובקיץ על הקיר המערבי שלו.
נדב בצר
קולנוע בעין-שמר
הגעתי לעין-שמר בעקבות רותי אשתי כבר באמצע שנות ה-60 של
המאה הקודמת. די מהר השתלבתי בעשייה התרבותית – הכנת הופעות ריקודים לחגים
ולחתונות.
האירוע השבועי המרכזי בקיבוץ אז, בצד שיחת הקיבוץ, היה ערב
הקרנת סרט הקולנוע.
המקרינים אז - ז'קי רומנו, יגאל ילניק ואחרים, הפעילו מכונת
הקרנה Victory מימי מלחמת
העולם השנייה, בעלת רוחב סרט (פילים) בן 16 מילימטר.
במקביל להקרנת הסרט, היה אחד החברים שהכיר את שפת הסרט,
מפעיל ידנית גלילה של סרט תרגום. הסנכרון בין השניים היה לכל היותר מקרי.
בקיבוץ מעברות, ממנו הגעתי לעין-שמר, הותקנה כבר בשנת 1957
מכונת הקרנה מקצועית ברוחב סרט של 35 מילימטר עם תמונה וקול משופרים.
בסוף שנת 1970 עברתי סופית לעין-שמר ונתמניתי למהנדס מפעל-הגומי
בניהולו של אורי חופי ובהמשך מיכקה מצקין. אפשר לגלות שמנהלי המפעל אז היו בעלי
המאה והדעה. במקביל צורפתי לוועדת-תרבות ונושא שיפור הקרנת הסרטים בער בליבי.
בעזרת עלי אלון ועוד חברים, התחלתי לשכנע בחשיבות רכישת מקרן
מקצועי.
בשנת 1977 סיימתי את עבודתי במפעל הגומי ויצאתי להשלמת
לימודי ההנדסה בטכניון בחיפה מטעם "גרנות", והמהלך לשיפור ההקרנה הוקפא.
לקראת תום לימודיי, בשנת 1980, חידשתי את המאמצים
ואושר לי לייבא מאיטליה מכונת הקרנה מודרנית מתוצרת PREVOST. כעת עלתה השאלה: "היכן תמוקם
המכונה ומה לגבי מסך עליו ניתן יהיה להקרין?"
שנים קודם לכן, בשנת 1972, בזמן תכנון חדר-האוכל החדש
(שניקרא בפי רפי שפירא: "ביי-זלילה"), כבר חשבתי על מיקום המסך והמקרן.
רבים טענו שחדר-האוכל ישמש לאכילה בלבד ולא יתקיימו בו פעילויות אחרות (המסיבות
בחדר-האוכל החלו עוד לפני שבנייתו הסתיימה). תוך מאבק קשה הגענו (בעזרת אורי
אשכולי) להחלטה למקם, לא מסך אחד, כי אם שני מסכים ידניים בחדר-האוכל, האחד מעל
אזור ההגשה העצמית והשני בצד הצפון מערבי.
את המקרן תכננתי למקם, כאשר יירכש, בתעלה מעל אזור ההגשה
העצמית. יגאל סיטנר תכנן ובנה סולם, באמצעותו ניתן היה לעלות לתוך התעלה ששימשה
חדר הקרנה (הסולם נמצא שם עד היום).
הקרנת הבכורה תוכננה ליום שלישי 19.5.1981, כעשר שנים אחרי
שהתחלתי לפעול לשיפור הקולנוע בעין-שמר. המקרן הוצב במקומו, המסך הידני הוחלף במסך
חשמלי רחב המשמש גם היום, הכל היה ערוך ומוכן... שבוע קודם, בתאריך 13.5.1981,
חזרנו מהופעת בלט "פולחן האביב" בהיכל התרבות. ברכב היינו רותי ואני,
חייקה בן-אברהם ומתי ניסימוב מקיבוץ מעברות. בגלי-צה"ל דיבר מבקר המחול גיורא
מנור על ההופעה שראינו, ובצומת השרון (צומת בית-ליד), פגע בנו במהירות רכב של
צעירים. חייקה ומתי נפצעו באורח בינוני ורותי נפצעה מאוד קשה.
אבל ההצגה חייבת להימשך (The
show must go on). בזמן שרותי מאושפזת במצב קשה ברמב"ם,
החלטנו לקיים את הקרנת הבכורה כמתוכנן... ההקרנה החלה והתמונה הייתה מעוותת. הסתבר
שקיבלנו עדשה פגומה. זו הייתה בכורה צולעת אך בעקבותיה באו כ-20 שנות הקרנה מעולות.
אנקדוטה אחת מיני רבות שאירעה במהלך אחת ההקרנות:
ברגע של מתח בסרט, נדם פס-הקול. מה עושים? הקהל במתח. כהרף
עין החלטתי להכריז על הפסקת קפה. רצתי לחדרי, מצאתי נורת פנס 12 וולט של מכונית,
רצתי חזרה לחדר-ההקרנה, אילתרתי חיבורי חשמל לנורה ואחזתי אותה בידי מול פס הקול,
שחזר לפעול עד סוף הסרט. לאחר מספר שעות שבה אלי גם התחושה ביד.
ההקרנה השבועית ביום שלישי, הפכה לאירוע מכובד ורב משתתפים.
הבאנו לקיבוץ סרטים איכותיים כמו: "קרמר נגד קרמר",
"הפסנתרן", "בצהרי היום", "ד"ר ז'יווגו",
"קידמת עדן" ואחרים.
בשנת 1984 נבנה בית-הבנים ויגאל כץ התקין בו מסך גדול והעביר
אליו את המקרן. אל צוות המקרינים הצטרפו רבים וביניהם: יהודית גרוסברג (שהייתה גם
אחראית על הזמנת הסרטים), יואל גרוסברג, גדעון אברהמי, אבי אבלגון (על סרטי
הילדים) ועוד.
אפילוג
עברו 20 שנה של חווית קולנוע נפלאה, עד שכנראה מסיבות
תקציביות, החליט מי שהחליט לסגור את המימון.
בת-עמי יוגב
"רכבת ההרים המכונה תעשיית הסרטים"
אני בת-עמי יוגב, בתם של חנה וניומקה בן אשר, סבתא, חברת
קיבוץ יטבתה, נתבקשתי על-ידי עורכת העלון, כבת עין-שמר וחברה לשעבר, לשתף את
הקוראים בדרכי הקולנועית.
החיבור שלי לשפת הסרטים התגלה עם איש קולנוע יצירתי ומקצועי
במיוחד, ששמו בישראל יגאל תיבון.
עוד בטרם חשבתי לקשור את ימיי ולילותיי ובעצם את הווייתי
בעשייה קולנועית, הוזמנתי לככב בהפקה משעשעת המכונה "בעקבות התרנגולות",
בה אבינועם גולן הרע מגיע לקיבוץ לגנוב תרנגולות ואבנר ארבל הטוב מגייס את ילדי
קבוצת "אילנות" (כתה ג'), כשאני המטפלת, לעזור בתפיסת הפושע. אני כמובן
ממליצה לצפות בסרט שהגה וביים יגאל תיבון, ושם כנראה נטמן בי החיידק ליצור יש מאין
ולגרום למציאות להסתדר ולהתנהל רק דרך העיניים שלי.
כשהגעתי לגיל 40, אמא לשלושה, מורה-מחנכת ומנהלת ביה"ס,
החלטתי לעלות על רכבת ההרים המכונה תעשיית הסרטים – קפצתי על הקטר ודהרתי קדימה.
היצירה הקולנועית תובעת ממך הכל – רעיון מקורי מתפתח וממריא
עד הגעתו של פתרון לא צפוי, פריימינג מדויק, ניהול צוות, עבודה עם שחקנים, סימפטיה
ועקשנות, השגת כסף ועוד השגת כסף למימוש החלום והפוטנציאל. כל סרט ודגשיו, כל סרט
אמירתו והסב-טקסט שלו.
יצרתי כ-100 סרטים – קצרצרים וארוכים, הגעתי לטלוויזיה,
כבשתי מקומות של כבוד בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, מימשתי ציפיות של גופים
מסחריים, עשיתי סרטים אישיים – הייתי בשבילם, אך בעיקר הייתי בשביל עצמי.
במקום הראשון עומדת אצלי היכולת ליצור. להגיד את שיש לי לומר
בחשיבה שלי, ברגש שלי, בדרך האמנותית שלי ובתחושת הסיפוק העצום להגיע למוצר המוגמר.
את סרט הדרמה הקצר "יהיה בסדר", שיצרתי בתחילת
דרכי האמנותית, ערכה נירה כהן ברגישות ובמקצועיות. נירה, דרך עינה הבוחנת של
העורכת, חשפה בפניי את מגוון האפשרויות הגלומות בשלב העריכה, בקצב נכון עם תמונה
וקול/מוסיקה במקום. למפגש עם נירה היתה השפעה מכרעת על דרך העיצוב של סרטיי גם
בהמשך. "יהיה בסדר" היה הראשון בסדרה של 10 סרטים ישראלים קצרים, ששודרו
בתחילת דרכו של ערוץ 2.
אחד הסרטים האחרונים שיצרתי, שזכה למימון מכובד ולקהל
מתעניין וחשוב, היה "אגדת יטבתה". מחד נתמכתי כספית על-ידי קיבוץ יטבתה
ומאידך היה לי עניין לא לברוח מחשיפת
הבעיות הרוחשות בשבילים וליד שולחנות חדר-האוכל המשותף:
"מה יגידו", שיתוף, העדפות של מגזרים, "מגיע לי" ועוד.
למזלי מצאתי את יגאל תיבון, והוא היה איתי לאורך כל הדרך –
יחד התלבטנו, יחד הסתלבטנו, יחד מצאנו ברגישות ובעוז פתרונות ייחודיים.
בחלק מסרטיי תוכלו לצפות ביוטיוב תחת הכותרת: בת-עמי יוגב
"אגדת יטבתה", "יהיה בסדר", "למדבר אין גבולות",
"הטרקטור של יטבתה" (סרט ילדים), "אמא ביילורוסיה",
"שורשים מוסיקליים" ועוד.
תודה לאנשי עין-שמר, ערש ילדותי, על שניתנה לי ההזדמנות
לחלוק אתכם את דרכי הקולנועית.
מתוך "יהיה בסדר" עם ג'טה לוקה ואמנון דויב
יגאל ישראלי
"חגיגה בסנוקר"
החלטתי לספר את הסיפור הזה, ולא את סיפור הסרט הדוקומנטרי
שהפקתי לוועידת התק"ם "קיבוץ 2000" משנת 1983, שביים חברי גדי קסטל
וערכה נירה כהן, כי דברים רבים שנאמרו בסרט זה, נראים היוםכדברינבואה, ולאו דווקא
בהקשר החיובי.
את לימודי הקולנוע שלי עשיתיבאוניברסיטת מרילנד בארה"ב,
אבל עיקר עיסוקי בתחוםהיה בישראל.
מדי יום העצמאות, כבר שנים רבות, מוקרן הסרט "חגיגה
בסנוקר" כחלק מהאתוס הישראלי. היה לי הכבוד להיות מפיק בפועל של סרטו זה של
הבמאי בועז דוידזון, שכתב את התסריט עם אלי תבור. שמי מופיע בכותרות הפתיחה של הסרט.
באחד הימים נפגשנו - בועז ואני - לכוס בירה בגריניצ' וויליג'
בניו-יורק. הקשר עם בועז חזר יחד איתי לישראל, וכאשר החלו ההכנות להפקת הסרט
"חגיגה בסנוקר" בשנת 1975, הוא ביקש אותי להיות מפיק בפועל - האיש הדואג
לכל הצד הלוגיסטי.
אחת הסצנות התקיימה בבית-קפה בקצה רחוב אלנבי על חוף-הים,
ליד מבנה האופרה כיום.
לצורך צילומי הסצנה סגרנו את משטח השולחנות שעל המדרכה ושם
ישבו השחקנים והניצבים, בהם "בת הרב" - ניצה שאול, ויהודה ברקן שחיזר
אחריה (שיחק בסרט את התאומים).
לצורך הסצנה נזקקנו ליום שלם של צילומים, שמשך אליו קהל
סקרנים רב מהרחוב. ביןהסקרנים הבחנו כולנו, בבחורה יפהפייה. בסיום הצילומים, בשעת
ערב מאוחרת, כשאנו מפרקים את ציוד הצילום והאביזרים, ניגשה אלי היפהפייה המדוברת
ואמרה: "שאלתי פה את כולם אל מי לפנות כדי להשתתף בסרט. והפנו אותי
אליך". מסרתי לה את הטלפון שלי, והבטחתי שאם תתקשר אלי ויהיה צורך אזמין
אותה. באותוערב, אחרי מקלחת, כשאני מותש מיום הצילומים, מצלצל הטלפון ועל הקו
"הגברת". דבר הוביל לדבר, אספתי אותה ליד בית הוריה וחזרנו אלי הביתה.
למחרת סיפרתי בסוד לאלברט התאורן את קורות אותו לילה, ולא העליתי על דעתי איזו
טעות עשיתי.
כעבור יומיים נוספים של צילומים, באתר אחר ביפו, באמצע ארוחת
הצהרים של הצוות והשחקנים (כ-40 איש), מופיע לפתע אדם מבוגר כולו נסער וצועק:
"מי זה פה יגאל? תראו לי מי זה! אני כבר אסגור איתו את החשבון!" וממשיך:
"מה עשית לבת שלי? חיללת את כבודה! אני כבר אראה לך מה זה!"
בראשי עבר התסריט הגרוע ביותר - הבת של האיש הצועק, היא
האישה איתה הייתי בשני הלילות האחרונים.
האיש המאיים התקרב אלי ואני התחפרתי מתחת לשולחן האוכל,
כשצוות ההפקה מתגלגל מצחוק... הבנתי שמשהו קורה, אבל מתחת לשולחן לא ראיתי מה.
כשהצצתי, התגלו לעיני בועז דוידזון מתפקע מצחוק, מולו "האבא" ומאחוריו
צבי שיסל מנסה "לעצור ולהרגיע" את האיש, מחשש שיתרחש כאן אסון. וכל
הצוות - צלמים, תאורנים וחשמלאים, מקליטים, מלבישות ומאפרות, שחקנים וניצבים –
מתפקעים מצחוק חסר שליטה.
יצאתי מבויש מתחת לשולחן והבנתי שחבריי לצוות הביאו שחקן
שיעשה לי סצנה מבוימת ויבהיל אותי. מאז ועד רגע זה, לא סיפרתי על כך מעולם.
אבנר ארבל
"לגעת בנצח"
שחקן הקולנוע הגדול ביותר של עין-שמר, הוא אבנר ארבל. הוא
שיחק בחמישה או שישה סרטים של חבורת "גליריס", ונהנה מכל רגע.
אבנר מספר שכשיגאל תיבון הגיע לעין-שמר בשנת 1968, הם החליטו
לעשות סרט לפורים בשם "בעקבות התרנגולות". בסרט הזה השתתף אחד מהשחקנים
המוכשרים והבלתי נשכחים של עין-שמר – יצחק יגודה המיתולוגי. מנהל מחלקת הקולנוע של
התנועה ראה את הסרט, ונתן ליגאל תיבון כסף כדי שיגדיל אותו. הסרט היה הצלחה גדולה.
אבנר מספר שפעם הגיע לקיבוץ בית-העמק, כי איריס בתו היתה שם
בטיול-שנתי וכאבה לה האוזן. בעודו מחכה בשער הקיבוץ, עברה לידו קבוצת ילדים בני
המקום וילד אחד הצביע עליו וקרא: "תראו, הנה זה שגנבו לו את התרנגולות".
כל-כך מפורסם היה.
אבנר זוכר את הסרט "דגים", שבו שיחק דייג שהולך
לים ודג את חווה גבע. אבל הסרט האהוב עליו ביותר הוא "מי משובה" שנעשה
לחג היובל של הקיבוץ: ארבעה חלוצים – רפי שפירא, וילי, אבינועם גולן ואבנר –
הולכים להשקות את הפרדס.
גם את "מבוקשים" אבנר זוכר, אבל פחות לטובה. בגלל
החריגה מהתקציב שנתנה המועצה לסרט, הוא זוכר שארבעתם (יגאל, וילי, אבינועם ואבנר)
נסעו במשך שנה, כמעט מידי ערב שבת, להופיע עם הסרט בקיבוצים ברחבי הארץ, מצופר
בדרום ועד דפנה בצפון, כולל אפילו גן-שמואל. והכבישים אז לא היו קלים לנסיעה.
אבנר זוכר את העבודה על הסרטים לטובה, מעולם לא רבו ביניהם
(אפילו לא על התפקידים) והקיבוץ תמיד תמך ועזר.
ואחרי הכל נשארה מזכרת נצח מקסימה של הקיבוץ מפעם.
מאוטופיה לדיסטופיה –
ייצוג הקיבוץ בקולנוע הישראלי
כאפראט מדכא בידי ההגמוניה.
מגיש: עפר פרג
דוקטורנט בחוג לתרבות הקולנוע, אוניברסיטת חיפה.
מנחים: דר' איבון קוזלובסקי גולן. דר' שלמה גץ. דר' ירון פרי.
בתודה לעפר, חבר של אורן תירוש, שמשתף בנדיבותו את קוראי
העלון בנושא המחקר שלו.
בחמישים השנים בהן פועל הקולנוע הישראלי [1960-2010], נעשו
כ-50 סרטים העוסקים בקיבוץ. ברובם המוחלט מוצג הקיבוץ בצורה שלילית ביותר. הקיבוץ
מוצג הן כרעיון והן כמימוש שנכשלו כישלון חרוץ. הקיבוץ מוצג כמקום בו לא עובדים,
כמקום לא יצרני בו החקלאות גוססת, מקום בו חיים זקנים ושאין לו עתיד והמשך, מקום
בו חינוך הילדים כושל ומביא להתעללות, להזנחה ולאלימות, כארגון לא דמוקרטי ואכזרי
הפוגע בחלשים, בזקנים ובחולים. ואולם, בבחינה של העובדות, כפי שמוצגת במחקרים
רבים, אפשר להראות שהמציאות של הקיבוץ שונה לחלוטין.
העובדה המפתיעה היא שכבר מראשית שנות ה-60, בסרטים כמו 'סאלח
שבתי' (אפרים קישון, 1964), ו'הוא הלך בשדות' (משה שילוח, 1967), הוצג הקיבוץ באור
שלילי ביותר. אכן, בשנים האחרונות מגיעה צורת הצגה זו לקיצוניות מטרידה בסרטים כמו
'אדמה משוגעת' (דרור שאול, 2006), או בסדרה 'יחפים' (אורי סיוון, 2011), בהם מוצג
הקיבוץ כמעט כגיהינום עלי אדמות.
מדוע בוחר הקולנוע הישראלי להציג כך את הקיבוץ? כיצד אפשר
להסביר את אי ההלימה בין המציאות הקיבוצית, כפי שמתוארת במחקרים, לבין הדרך בה היא
משתקפת בסרטים?
ישנם הסברים שונים הקשורים במרכיבים סוציולוגיים,
פסיכולוגיים, היסטוריים, ופוליטיים של החברה הישראלית, שיכולים להסביר צורת הצגה
זו. הטענה המרכזית שעולה במחקר שלי היא שהקיבוץ, כרעיון מהותי, נתפס בעיני
ההגמוניה הישראלית - גם התרבותית והקולנועית, אך גם הכלכלית, החברתית והפוליטית -
ככזה המציע ערכים שונים, הפוכים ומנוגדים לערכים המובילים את השלטון ההגמוני
הבורגני בישראל ולכן מסכן אותו. דיכויו של הקיבוץ כרעיון חתרני, הכרחי כדי לשמר את
ההגמוניה ושלטונה. ההצגה השלילית של הקיבוץ בסרטים היא חלק ממערכת, שבעזרתה מנסה
ההגמוניה הישראלית להיאבק בתפיסת עולם שונה כל-כך ומסוכנת כל-כך – אותה מייצג
הקיבוץ בעצם קיומו.
לוח מודעות
החורשה הגדולה משמשת כחצר משחקים לגן. נא להימנע מלהיכנס
אליה, כדי לשמור על בריאות ילדי הגן.
כולבו – בכניסה לכולבו יש להצטייד במסכה, לנקות ידיים
באלכוג'ל ולמדוד חום. אין צורך לשים כפפות. כניסת ילדים מכיתה ז' ומעלה בלבד.
הזמנות לבני 65 ומעלה בלבד, יש למסור בבוקר ולבוא לאסוף
מהכניסה לכולבו.
מבצע התקנת גלאי-עשן בבתים של בני 65 ומעלה שגרים לבד בבית,
בעלות 50 ₪. לפנות לרבקה שדה.
מכבסה - מהשבוע הבא חוזרת המכבסה לשעות הפתיחה השגרתיות:
ימים א'-ה' 4:00-13:00יום ו' 8:00-12:00
משולחנות ההנהלה
פרוטוקול הנהלת קהילה 5-20הישיבה התקיימה ב-zoom
נוכחים: שרית אלימלך, הגר צ'נסקי, אירית פואה, ענתי
קצנלנבוגן, רבקה שדה,
הראל יגודה, גדעון אברהמי, מיכה טיסר
נדון/הוחלט
2. משבר הקורונה
עברנו את מצב החירום, אך ההתנהלות המיוחדת בשל המגפה נמשכת.
קיימת אי-ודאות רבה לגבי משך הזמן ואופי ההתנהלות, אך ברור
כי מדובר בזמן רב ובשינויים רבים. בשלב זה יש לשלב בין פעולת צח"י למוסדות
הקיימים.
הפעילות של צח"י והתרבות יצרה אמון והרגשת שייכות של
החברים, ויש לשמר ולמנף תחושות אלו ובכך להגביר את החוסן הקהילתי.
סוכם:
עם החזרה הקרובה של הילדים למערכות החינוכיות, החינוך חוזר
לידי מנהלות הגיל הרך והבלתי פורמאלי והנהלת חינוך רחבה.
עם החזרה לבית-הספר של כיתות א'-ג', נערכים לפתיחת הגנים
והצהרונים (בלתי פורמאלי). המטרה ליצור מערך חברתי קהילתי שיאפשר חוויה חינוכית
מיטבית לילדי עין-שמר, בתוך שגרת הקורונה וההנחיות המתחדשות, וחזרה לשגרה מסוימת
של חיי משפחה ופרנסה לילדים ולהורים.
לשם פתיחת המערכת יש לבצע פעולות רבות - הכנת המבנים לקליטה
של קבוצות עד 15 ילדים, רכישות שונות, גיוס הצוותים לחזרה לעבודה ועוד-ועוד.
סוכם:
לפתוח גן קהילתי לילדי גן "אורן", ולפתוח את
המרכזים כמערכת קהילתית.
רשמה: אירית פואה
ביום שני 18.5.2020, בשעה 20:00 במועדון-לחבר
שיחת קיבוץ מס' 4/20
ואסיפת "שמר" אגודת חברים
הכניסה למועדון עם מסכות ובשמירת מרחק של 2 מטר זה מזה.
ניתן לצפות בשיחה בערוץ הפנימי ולהגיב דרך הטלפון: 4333
סדר היום:
• אישור סדר היום
• אישור תוכנית אב - בהשתתפות איתי זהבי אדריכל הקיבוץ.
התכנית היא פרי עבודה של כשלוש שנים, בצוות של כ-12 חברים
ובעלי תפקידים. היא נידונה בשלוש שיחות חברים פתוחות. התוצר הסופי אושר ברשות
לתכנון ובוועד ההנהלה.
התוכנית שתאושר תקודם בוועדות התכנון החיצוניות ותנחה את
התכנון בהמשך.
• הקדמת פירעון ליורשים
הצבעת קלפי אלקטרונית
מיום שישי 22.5.20 בשעה 9:00, עד יום ראשון 24.5.20 בשעה
13:00.
מוזמנים להיכנס לקישור: Kalfi
Ein Shemer ולהצביע.
ניתן יהיה להצביע ולקבל עזרה ב-הנהלת-חשבונות אצל הגר צ'נסקי
ביום ראשון 24.5 בין השעות 9:00-13:00.